"אהוב יקר, לא עצרתי אפילו לראות כמה זה עולה לי..."

אני כותבת לך, אהוב יקר מתוך הלילה הריק, מתוך געגועים בלתי
פוסקים, מתוך מחשבות מבלבלות, מתוך אותן עיניים דומעות.
עוד לילה רחוק ממך, עוד יום שקט בלי קולך.
אך האם זה עוד אחד מיני רבים? האם הכול נגמר? האם הלכנו
ונפרדנו כבר ואנו לא מרגישים?
ואני יושבת פה עם הדף, עם העט, בלעדייך.
חושבת על כל התקופה שהיינו לחוד,
רואה תמונות עם חיוך ולצידן את הגעגועים. רואה בחורה חזקה
ולצידה פחדים. הפחד לקום בלעדייך וככה לחיות לאחר חצי שנה של
מרחק, ומצד שני חיים שלמים בהם אולי עוד לילות כמו היום ירדפו
את נשמתי.
והמאזניים לא מתאזנות, כף מושכת את השנייה, לרגע אחת נראית
מנצחת וברגע השני זו שמולה.
היכן זה ישאיר אותי בעוד תקופה? האם אני אתרוקן? האם אני
אתמלא? האם אני איעצר או שמא אתקדם?
אין תשובות, ושוב צריך לקחת את הסיכון. לקחת את הלב ולשים אותו
על אש קטנה, לשים אותו בהיכון שאוטוטו הוא עלול להיפגע.
והלילה הזה יעבור, והשמש תזרח, ואולי נדבר ואולי לא.
דבר אחד אני יודעת, לב לא מחזיק הרבה זמן.
גם לו יש פג תוקף, וגם הוא חדל מלהרגיש לאחר שנפגע במשך זמן כה
רב.
ועם הכול אני מניחה ראשי על כרית,
חושבת על תפנית,
ומנסה להירגע.