אחרי שאורי נהרג כולנו ישבנו בסלון של ההורים שלו. היו שם כמה
וופלים ודיאט קולה, וגם הרבה זיפים ועיניים אדומות ממצמצות
בתוך עשן סמיך של סיגריות. כל היום התפללו שם. השתדלתי להתלבש
צנוע למרות שזה לא היה הקטע שלי, אבל כל החבר'ה חבשו כיפות.
הבנתי שכשיושבים שבעה האתאיזם נשאר מחוץ לדלת, אז החלטתי לכבד
את... המעמד. או את המשפחה. או את אורי. אני לא בדיוק יודעת,
אבל באמת היה שם הרבה מאוד כבוד. כמו שבלוויה, איך ששמעתי
"יתגדל ויתקדש שמיה רבא" ידעתי שעכשיו זה זמן של כבוד והתחלתי
לבכות. "יהא שמיה רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא", בכיתי חזק
יותר. מתוך כבוד. או מתוך אבל. או מתוך עצב. מה שבטוח זה שהרבה
מאוד דמעות נשפכו שם. אורי היה החבר שלי יותר מדי זמן בשביל
שהעיניים שלי יישארו יבשות כשהגוף שלו שוכב שם מתחת לכל הזרים
האלה. הנה זר מבנק הפועלים, מה קשור בנק הפועלים? ההורים שלו
לא עבדו בבנק הפועלים. בעצם אחותו עבדה בבנק הפועלים. אני לא
חושבת שזה מאוד מכובד לחשוב על בנק הפועלים כשהחבר שלי יותר
מדי זמן שוכב שם. ניסיתי לדמיין איך הגוף החם-תמיד שלו נהיה
קר. תמיד חשבתי שכשמישהו מת הביטוי "הדם קפא לו בעורקים" מקבל
תוקף ובאמת ככה, פתאום, הדם קופא. הייתי בטוחה שאם אני עכשיו
אשים את היד שלי על אורי זה יהיה הדבר הכי קר שהרגשתי בכל
החיים שלי. מישהו מכחכח בגרונו ומחזיר אותי לכסא המתקפל שאני
יושבת עליו בבית של אורי, באמצע השבעה והעננים של הסיגריות.
סיגריות בשבעה זה מכובד? אני לא חושבת. אז המישהו הזה שכחכח
בגרונו נעמד ואומר שאם הוא היה צריך לתאר את אורי הוא היה מתאר
אותו כ"מישהו בעל בערה פנימית תמידית". ניסיתי לגלגל במוחי מה
לעזאזל זה "בארה", אבל לא חשבתי שזה מכובד לשאול. דמיינתי לי
את אורי בצילום רנטגן, עם באר ענקית בתוך הבטן, ולבאר יש מעין
רגליים נשיות עטויות גרביוני רשת ונעלי-עקב אדומות. כי זו
בארה. נקבה. המחשבה הזו מאוד הצחיקה אותי אבל לא חשבתי שזה
מכובד לצחוק. אז בהיתי באיש העומד בעוד הוא המשיך, "תמיד היה
נראה כאילו משהו מניע אותו הלאה, כאילו הוא רוצה לבלוע את
העולם". מיותר לציין מה דמיינתי כאן. כולם הסתכלו על האיש
והנהנו במבוכה והוא חזר לשבת ולקרוא בסידור התפילה שלו. אני
מצדי החלטתי שזה יותר מדי ונפרדתי מכולם לשלום בצורה שקטה
ומפוצצת מיראת-כבוד.
בלילה חלמתי על בארה. הסתכלתי עמוק לתוכה בחושך, דולה בדלים של
השתקפותו של אורי. צעקתי לתוך הבאר והקול שהדהד אליי מבין
האבנים והאזוב אמר לי להמשיך הלאה. כי זו רק בבואה שם. זה לא
הוא באמת, זו רק בבואה המשתקפת אליי באדוות זעירות אשר מתפשטות
ומקיפות את כל חיי לעולם ולעולמי עולמיא.