צלצול - מתעורר, לישון חוזר מהר,
רק עוד דקה מתוקה במיטה אני רוצה,
למות על הקצה, מתרצה - מהחלום לא יוצא,
אני נוצה, לומר צדי במקום טית, סוג של משתמט,
בעולם האמת, עם עצמי מתעמת במיטה.

צלצול נוסף - הפעם מתעורר, שוטף פנים,
נעים,
ואז הרגע עובר ואחורה חוזר,
ואומר: "למה התעוררתי" ליום כזה חיוור, גועל נפש.
שותה קפה - לא משהו בכלל,
הערה לעצמי: להפסיק לקנות קפה בשופרסל.
דיל או לא דיל, זה כבר לא מעניין, "בוקר טוב", היא אומרת, אני
מהנהן.
מהרחוב שומע צעקות של השכן, בוקר.

אני נכנס  למכונית, מהצד הלא נכון, פעמון -
"שים חגורה",
זה שם של שוטרת מאוד מוכרת, קצת מפגרת,
לא באשמתה, אשמתנו.
איזה פקק, לא עלינו, מגיע למקום ולא נכנס, כמו משה רבינו ואחיו
אהרן,
קטן אמונה מסתכל בשעון. מאחר.

אני מגיע באיחור, לא סיפור, לאף אחד לא איכפת,
כולם עסוקים בעצמם, לשנייה נרדם ושוב מתעורר,
בשביל לשים מסיכה, בשביל לצחוק מאותה בדיחה מוכרת,
כל יום היא חוזרת, אבל מהר מאוד משתעמם ושוקל להתעלם.
הפסקת צהריים.

המחוג זז בשעון על הקיר, בעבודה מתקדמים אנשים בגוון עור בהיר,

עם עדיפות לגברים,
זאת גזענות,
מחלה של כולם.
מגעיל, אבל עדיף מאיידס - HIV, ביום יפה ואביבי.
רגיל, לומר לאנשים לא מוכרים שלום במעלית.
בקרבה לבבית עם כוונה אמיתית לקבל הערכה מהחברים, אבל כולם
ממהרים,
מריצים שיחה של שתי דקות ואז אומרים, נתראה בקרוב, נשתה איזה
קפה טוב. ערב.

שוב במכונית, זוחל, לא מפסיק להתפלל - שאחזור בקרוב,
רואה בצד תאונה, אישה, הלך השאסי, הלכה החתונה.
יש פצוע בינוני, חבל, אבל טוב שזה לא אני, מתקדם במהירות של
חלזון,
מקפיד לשתות המון - מים, לא חשיש או אלכוהול - אני כבר ילד
גדול. חניה.

אוכל, מתיישב על הספה, בטלוויזיה מסתכל, הנאה.
העיניים מתחילות להיעצם, מתעלם - זה מוטיב חוזר.
במיטה את עצמי קובר, מחר יהיה יום טוב יותר, אני אומר.
צלצול.