"כאן זה מזרח פולין", אמר איזה קול
..." ואנחנו בדרך לטרבלינקה"
היערות שמלווים אותנו כאן מפחידים אותי
והם בלי סוף, בלי סוף.
נוסעים מרחק די ארוך בתוך היערות הללו,
עד למחנה השמדה מגיעים - וכלום.
"כאן מימין זה מחנה השמדה - מיידאנק"
אמר אותו הקול
מחנה שלם, מחנה השמדה שלם, מחנה מוות שלם
הוא רק מחכה, מחכה שאיזה מטורף ייתן פקודה-
והוא יתחיל לעבוד
רק כמה דברים טכניים קטנים, לא רציניים בכלל
זאת באמת לא תהיה עבודה גדולה
והנה אנחנו שם - שוב.
והעיניים מסרבות לקלוט את המראות
והרגש?! הרגש כבר מזמן נשבר
מן העדויות והסיפורים המזוויעים
וההיגיון מסרב לקבל את המספר הזה-
שישה מיליון.
ואני אוספת את כל כוחותיי שנותרו בי עדיין
כדי להבין
או לפחות לנסות להבין
אבל אני לא ממש מצליחה.
"העבודה משחררת" תרגם שוב הקול
בכניסה לאושוויץ.
והאמת שמחנה ההשמדה הזה
נראה לי כמו קולג' אנגלי יוקרתי
יש דשא ועצים...
נדמה לרגע שהוא חוזר לחיים -
וייקח את חיי שלי.
אך לא, לא אתן לו, אתה שומע?!
אני לא אתן לך!
וכל מה שאני באמת רוצה באותו רגע הוא
לחזור אל הארץ שלנו,
כי אין לנו ארץ אחרת,
ושהקול הזה יעזוב אותי בשקט
כדי לעכל, להבין ולאחר מכן
לספר לכל העולם על מה שקרה שם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.