נכתב ביום הזיכרון שהייתי בתיכון. לזיכרם

כוכבים, כוכבינו וגם כוכביהם.
כוכבים שנקרעו מידי אימותיהם.
הכוכבים שלנו היו כל האור,
אך בסוך התרחקו ונפלו אל השחור.
מגששים באפילה, לא יודעים לאן,
בוכים וצועקים אל מי שלקח אותם מכאן.
יודעים שהבכי לא יפצה על האובדן, על הכאב,
אך עדיין כל יום הלב דואב.
בתי העלמין מתמלאים בכוכבים.
כוכבים ששם ינוחו לעולמים.
הדרך בחיינו קשה וארוכה
ואיש אינו רוצה לקבל את המכה.
כאשר כוכב נופל אז ליבינו איתו,
וכל כך קשה לנו לקבור אותו.
לשים את מי שאהבנו בעפר,
כל כך קשה לראות את הקבר.
כל שנה נופלים מאות כוכבים
ואנחנו, איתם, תמיד כואבים.