מדי כל סוף שבוע אי-זוגי בין השעות 22:00-24:00, אחזור שפופה
אל שערי הפיכחון, תהומות האמת. ואז אבכה הו כמה אבכה, על
ההכחשה, האטימות, ההדחקה והחומות. על היותי תרגיל פשוט במבוא
לפסיכולוגיה, על ילדה ועל אמא. ועל שבר וריקבון. ועל מיאוס קר
והסטת המבט הצידה. ואם הייתי שותה בירה, או מעשנת ג'וינט או
ציגרלה כי אז היו כלים כל הג'ויינטים כולם וכל עוברי האורח
והדרים סביבי היו מתים ביישנים ופאסיביים וטבק העולם כולו היה
נכחד. לא היה בהם די. ואז ייסגרו ברזי העיניים ותיוותר רק
מליחות ורמז נפוח ואדום בעיניים עד ליום המחרת. הקור והשבר,
ייפשטו בגדי חגם ושוב יעטו שמלת עובש וערפיח, יחכו סבלניים
ותופחים אל סוף השבוע האי-זוגי הבא, משתאים נוכח בריאי הלב
החשים וכואבים גם בסופי שבוע זוגיים, וימות השבוע כולם, ושעתם
לא מגודרת, כי להם הרגש נכון.