גשם ירד והכבישים נקשו. ינאי חלף במהירות בג'סטי, בדרכו
למבשרת, מבטיו מתגנבים וראשו ריק ממחשבות. רק מגע הברך מזכיר
מה עולה אל גדותיו. מדי פעם חייך לעצמו, הכל שקט והכביש הלך
והתעקל. הם נסעו מעל לחצי שעה והקור הורגש כמו נוסע שלישי.
לבסוף עלה מתוך החשיכה רחוב ארבל, הוא נעצר בקצה שורת בניינים
על יד גינת ירק קטנה: 10, כניסה ב'.

הדירה הייתה חלל קודרני, על אף חלונות רבים שמלאו אותו; סלון
ערום לבד מספה וטלוויזיה שהוטלה על ארונית, במרכזו שולחן גדוש
כתבי עת מדעיים. הקירות נצבעו צהוב פסטל במשיכות מברשת גסות,
שכבות לא שוות בגוון שמרוב כיעורו היה כמעט יפה. כוננית לספרים
הותקנה באחת מהפינות, מדפיית עץ כהה מצופה לכה. בין הכניסה
לסלון עמד מטבח, שולחן ואריזת בקבוקי בירה "וויינשטפן".
אופניים נשענו אל המקרר דבוקים בוץ ומעל לשולחן תלוי היה פוסטר
עם נוף מדברי ומצוקים על רקע ורוד-אפור ותמונות של מים ירוקים
וסירות זעירות.

הרוח חבטה בדלת ואיה נכנסה, הניחה למעיל וסקרה במהירות את
החדר, מביטה בתמונות שנתלו על הקיר ואלה שהודבקו, לכסות פגמים
בצבע.
הוא עמד בפתח כפוף, שב ודחק את ידיו לכיסי המעיל. ימיו הושתתו
על העבודה. תמיד עבד על משהו או על מישהו. גאולה חיפש במחקר,
דוקטורט בביוכימיה, מחשיב עצמו אדם שלא בנוי לטרדות היומיום
ופועל בעיקר מתוך צו שיגעון גדלותו; לימודיו אמללו אותו והוא
כשל בהתחייבות למוסדות ולתיאוריות שבנה. בכל זאת, שכלו פצה
אותו על כך, המשיך להיות מלגאי.
הוא בחן בשקט את עורפה ואז נכנס והסיר את המעיל. פניה היו
שקועות בילקוט שהחזיקה בין הברכיים.
הניסיון להכיר אישה ולהקים אינטימיות נגוע היה בפרדוקס. לעתים
השתוקק למישהי עד ייאוש, אך רוב זמנו היה עמוס מכדי להרגיש.
הוא ידע הרבה על חיים ביחידות והבדידות מלאה אותו עד שכבר לא
אמללה.
איה הסתכלה על האופניים וסגרה את הילקוט,
"מה עשית להם?"
"מה שעושים עם אופניים".
היא שלחה אליו חיוך מבויש, "אתה מנסה לשבור איזה שיא?"
"אני לא חושב שזה יקרה", השיב.
"פעם היו לי גם", רכנה והסתכלה בפוסטר מעל לשולחן והשיער הכהה
נטה הצידה, "איפה זה?"
"מחוז, בגוואטמלה."
"אף פעם לא הייתי בארצות האלה, דרום אמריקה", עיניה נעצמו
ונפקחו, "אבל שותפה שלי נסעה אחרי צבא לצ'ילה, בגלל הר געש.
והיא עדיין מדברת עליו, כאילו כל מה שעשתה הוביל אותה לשם."
"המים צלולים נורא. כשאתה מכיר מישהו נראה לך שאתם חברים. אתה
מתאהב במקומות האלה בקלות."
"אי אפשר להתאהב בקלות", ענתה וחייכה חיוך ממזרי.
הרוח חבטה בחלונות, והתריס שנשאר פתוח בחדר השינה, עלה
בזיכרונו וטרד אותו. לפעמים רצה שנשים תהיינה מיכלים ריקים,
אותם יוכל למלא במילים ובזרע. אבל זה לא היה כך. ושם, בפשטות,
נמצא מקור הבעיה. לפחות בחלקו.

כשחש מרוקן, נזקק למה שבחוץ כדי שימלא אותו.
עם רמזי החורף הראשונים יצא ליערות על יד ירושלים. הוא רכב על
אופניו ואז קשר אותם לעץ והלך, עם מפה ותרמוס ואותה המצלמה
מהטיול עם רוי, מסניף את ריחם המר של הברושים, עוקב בדריכות
אחר התחלפות צבעוניות הפרחים, כאילו יופיים חיוני לו ובלעדיהם
יאבד. מראה היער, שהשיל את הסתיו וקבל עליו את החורף, עזר לו
לסדר את מחשבותיו וחששותיו. ולמרות שהתקשה לסמוך על עצמו ותמיד
פחד מהתחייבות למוסדות, אנשים ונשים, כשרכן ושתה את הקפה המר,
רחוק מהשפעתם של הכל, התפלא על השלווה הגדולה שהשתלטה, והתקשה
להינתק מהמחשבה שמצבו הטבעי הוא בעצם זה. בדיוק זה.

דממה ארוכה השתררה בסלון. ינאי קיפל את אחד העיתונים מהשולחן
והחזיר אותו למקומו. החדר הצהוב שומר-הסוד והגשמים בחוץ, קירבו
אותה אליו. היא לא הייתה מאופרת כלל, מלבד שפתון, לבושה סוודר
וחצאית נוקשה. הוא הסתכל בידיה בזמן שהסירה את המעיל והשליכה
על הכורסה; היא נראתה כמו קישוט יפה.

הוא פגש בה בצומת עמק רפאים ומסריק, כמה שעות קודם.
ינאי זיהה את איה מהקונצרט, Motet של אלסנדרו סקרלטי, לפני
שבועיים. בניין האקדמיה למוזיקה עמד מול מעבדות הביולוגיה של
אוניברסיטת ירושלים. שני חברים, שי ומיכאל, שעשו דוקטורט אצל
אותו מנחה, גררו אותו איתם. כמה חודשים היה מתיש עצמו ינאי
בעבודה, מבוקר עד ערב חזר, פתח בקבוק בירה ואכל איזו חביתה
שחוממה עם ירקות. רעב מאוד ומתרגז שאין כלום במקרר, התפשט
והתמוטט אל מיטתו. הוא הלך ותש. רק העיר השאילה לו כוח; כל
רחוב הפך פתאום הכרחי, מלא את מה שחסר. השכונות השונות, שהיו
לא יותר ממקומות לעבור דרכן, התגוששו בדמיונו על הזכות לארח
אותו, כל אחת מתגאה בהיסטוריה ובאופי שלה, מנסה לפתות אותו
לרחובותיה. ככל שהתרוקן, נזקק לטיוליו כדי שימלאו אותו. באחד
הימים מצא עצמו הולך מדירתו במבשרת, אל הקמפוס. כשנתקל במיכאל,
ליד גשר המיתרים, המשיכו את הדרך יחד. שי יצא עם איזו זמרת
רוסיה, שסחררה ועוררה בו כמיהות, מהר כמו שעזבה. הוא החליט
לנסות להחזיר אותה אליו. כשהעלה מיכאל את הקונצרט באקדמיה,
הבטיח שיבוא איתם. ואכן, לבסוף הופיע.
האולם היה גדול ומואר, הקירות רוצפו פוסטרים של הופעות
ומלחינים מתים ואנשים עמדו צפוף ושוחחו. נטוע במקום, קומתו
בינונית, מיכאל ושי כינו אותו "מקסוול''על שם הפיזיקאי הסקוטי
הנודע. משהו באף והשפתיים, שחשפו מזג רגיש, בתווים חדים ועזים.
קשה היה לנחש את גילו. ינאי הרגיש מחוץ לקצב. הוא בהה מרוחק
באנשים, מדי פעם מחליף משפט קצר ומוכן.
היא החזיקה בכינור ודיברה עם כמה בחורות שאחזו צ'לים ותיקים.
שיערה נטה הצידה וחשף עורף יפה, היה לה עור נהדר. בחצאית
וחולצה מבד בצבע מעושן עם נטייה לוורוד, נעה איה בין האנשים
כמו סירה. כשהתיישבה קרוב לו, הרגיש גס, מחוספס ונבוך.
"לא חשבתי שיהיו הרבה אנשים" אמרה והביטה לצד.
ינאי ראה בהערה הזדמנות לשיחה, מופתע מעט, פסק שהיא צעירה
לפחות בעשור.
"את מנגנת בזה?"
"לא. ואף פעם לא ניגנתי סקרלטי", ענתה, ''חוץ מזה אני
מתביישת."
הוא הניח את ידו על מסעד הכסא המשותף. מיכאל ישב בצד האולם ושי
עמד קרוב לבמה, ליד אירה הזמרת, רוסיה רזה עם מבט תכול מטומטם
כמו שתיאר, מנפנף בידיו.
"אתה מכיר את אירה?"
"לא. חבר שלי מעורב בזה."
"היא תמיד מעוררת מהומות", חייכה "אותן המהומות."
"שי המסכן."
הם צחקו, והאולם החשיך. אנשים זזו באפלה, מחפשים את מקומם.
לרגע חמקמק הביט ינאי באיה וחשב שיכול היה להיות נחמד לנסוע
איתה משם. הוא התפלא מעצמו והשתדל לקבע אותה בזיכרון. הרצון
לסנכרון שנותר ללא מענה, ואולי איזו הבנה בשתיקה, הרחיקו אותו
ממנה. אז קם בשקט ממקומו והתקרב אל צד האולם והתיישב קרוב
למיכאל. כשהצטרף אליהם שי, נרגש מהכעס והמהומה עם אירה,
הקונצרט כבר התחיל. אף אחד לא הקשיב.

בצומת על יד עמק רפאים, שבועיים אחרי, נפגשו שוב בחסות האפלה.
אורות הערב הלכו וקדרו, היא יצאה מבית קפה ודברה עם המלצרית.
זוג צעירים עבר עם כלב שמן והפיל את השולחן, כל הכלים התנפצו
על הרצפה. המלצרית רצה אליו, טאטאה בשתיקה והרימה את השולחן
והבלגן. בעלי הכלב השמן אפילו לא התנצלו, רק הרחיקו אותו
בגערות ונסו מהמקום. איה רכנה לעזור. כשהזדקפה ראתה את ינאי
מעבר לכביש, דלתות האוטו פתוחות, מחזיק שקיות מהמרכול של 'רמי
לוי' ומסתכל בה.

דממה ארוכה השתררה. גשם חזר לרדת, מתופף על מדרכות וכבישים
ואדמה. האור הלך ונחלש, ועננים נערמו בשמים.
"אתה צריך לנקות פה", בהתה מסביב ואל הפוסטרים במטבח
"אין לי סבלנות."
"המממ.... אז איזה מזל אתה? אני בדרך כלל מנחשת. אבל, אתה
אניגמטי."
"את צועדת פה על חבל דק."
"למה?" חייכה בממזריות.
"אני מביא לשתות."
"תאומים."
הוא חייך חיוך צר ואז ליטף אותה. והיא עצמה עיניים ופתחה מעט
את הפה והוא הרגיש באצבעו את החלקות החמה הזו שלה, בפנים. אז
קם וניגש אל המטבח להוציא משם בקבוק בירה, ולקח שתי כוסות מתוך
מגירה בתחתית הארון, חזר ומזג לה מעט ולו מעט יותר.
היא קירבה את הכוס ושתתה, מזיזה ספר כימיה עבה שהסתיר חופן
תמונות מטיולים. אחת מהן, בין הדפים: כמה בחורים, אחד מהם
ינאי, עמדו על קצה מכתש ענק.
בחור מחויך עמד קרוב אליו. שניהם לבשו חולצות עם סמל זערורי של
חטיבת גולני.
"מי זה?"
"רוי. אחי"
היא נזכרה בשלט על הדלת, בכניסה, שנשא את שמותיהם."הוא חוזר
יותר מאוחר?"
"לא", השיב בגוון קשה, שהפתיע אותו. ואת הנוקשות הזו, שנחשפה
למחצה, מיהר לרסן בנימה אדישה. לוחץ את ידיו אל הסוודר, מכוסה
מעוינים ומסורבל, כמעט כמותו. לבסוף מזג לעצמו מהבירה ונשען,
המשקה מקהה ומייצב את מה שצריך. הוא הרגיש כמו עץ מכוסה
קליפות.
"תספר לי על גוואטמלה", אמרה והצטנפה, נוגעת בשיער החלק,
הנחמד.
"אני יכול להגביר את החימום."
"אתה יכול לספר לי דברים.''
"אין מה לספר."
"אז מה העצב בקול שלך?''
"סתם עצב", השיב.
היא נרתעה מנימת קולו. כוננית הספרים וצבע הפסטל, השולחן עם
העיתונים המדעיים, הכל נראה פתאום קצת זר. מרתיע.
"הוא צבע את הדירה'', השיב לאחר רגע, "זה מה שעשינו כשעברנו
לכאן. היא נראתה עצובה."
''וזה עבד?"
"לא.''
"והוא עבר?'' שאלה עוד והיססה.
"לא", שתק לרגע ואז המשיך ''הגענו לגוואטמלה אחרי שהחמצנו טיסה
למקסיקו. סיימתי את התואר", קולו הלך והתרכך. ''כשנסענו פעם
ראשונה למרכז אמריקה, הבקעה על יד אגם איסבל, הייתה רחבה
ושקטה. פעם היה שם הר געש, אבל זה מה שנשאר." עיניו ננעצו
בחלון, והוא שמע את הקול המוזר שהכיר כשלו ממשיך לספר. ''באנו
בקיץ. חבל ארץ מפחיד ושטוח, רוח חמה. בלילות אפשר להתחבר ליקום
כמו שהיה בבראשית. זאת התחושה, ואפילו לא לקחנו משהו. רוי תמיד
היה יותר חזק ממני, הולך על שפת המצוקים ומצלם, מרוקן כמה
סרטים על השקיעה. היה שם כביש ומסביב הכל ורוד-אפור. הוא נהרג
כמה חודשים אחרי כשחזרנו, הגדוד שלו נשלח לאיו"ש. מילואים, לא
סדיר. גוואטמלה היה אחרי השחרור מגולני. שנינו שירתנו בחטיבה.
והקטע שאף פעם לא היו לו דעות בדברים האלה. פשוט עשה מה שאמרו.
אבל הכל נשכח, זאת האמת. אולי אני רוצה למצוא... איזה אושר.
אבל הכל נשכח.''
הקול המשיך. הוא לא היה מובן לה. אפילו מוזר.
"לספר אף פעם לא עשה לי טוב. בשבילי לספר זה יותר גרוע מלא
לספר.''
הגשם לא פסק, כאילו בא ממקורות רבים. לילות רבים שכב, בוהה
בסבך הצללים, מתחזה לישן. במטבח נשארו הכלים פזורים, והסלון
נמלא צללים. הדירה הצהובה כולה, כמו העיר, צעדה בקצב מיוחד לה,
ובתוכה ינאי הנרדם, מתהפך בחדרו. תמיד חצה רגשות כמעט מבלי
להתעכב עליהם ולפעמים הגוש בגרון עלה וחנק והוא רצה שהדמעות
יבקיעו. בראשו ניסה לשקוע באיזה הגיון, כדי לחצוב אותן או
לכסות אותן ממנו. הוא חלם בעיקר על דברים קטנים. מרצפות
ילדותיות, ותפרחות יפות. רוח קלה בשיער ושמש בעיניים, גן ירוק
מלא-שמש פותח את הפריחה, ממולו ים שטוח, ענק-כחול ומלא
התאבכויות. בבקרים קם באיזה התקף חרדה, מזנק מהשמיכה אל החדר
הקפוא, נרגע רק עם המקלחת החמה והעיתון. חוסר יציבות, הבנה
וידיעה. ובעיקר הצורך, שב ונמתח עם הזמן, צורך ללא מענה.

הפלאפון של איה צלצל. רינגטון מחריד, שהיה פעם שיר של דפש מוד.
היא פשפשה בילקוט ושלפה מכשיר ורוד-רוטט.
"זו אחותי, שניה", קמה ומהרה למטבח לענות לשיחה. ינאי חייך
ולגם מהמשקה והחזיק את הכוס בחיבה.
רוב האורות במבשרת כבו בינתיים. צללים השתרעו ונמתחו על
הכבישים והבניינים וחדרו לדירה. מסדרון התעקל מהסלון והוביל
לחדרי אמבטיה, שירותים וחדר שינה מלא רוחות. הוא קם לסגור את
התריס, נכנס ופתח את הדלת וחזר וישב על המיטה ועצם את עיניו,
משתדל להירגע. להדמים.  
אפלה חלומית עטפה את החדר.
איה הסתכלה בו, דומם ומרוכז. חיוך יפהפה ועיניים נוצצות. השיער
הנחמד מוסט לצד, לבושה סוודר וחצאית נוקשה שהתרככה בינתיים.
היא התקרבה והפנים ניבטו אליו. ינאי נרתע ואז נכנע, מחכך את
פניו בצוואר ובשדיים הקטנים מבעד לגופיה והסוודר, מסיר את
האפודה נטועת המעוינים. יד עצמאית פתחה את כפתורי הג'ינס. גופו
האמין מהר ממנו. היא עברה בשפתיה על הצוואר, חשה שהיא יודעת
בדיוק את המקומות מהם ילך וייכנע. אז נשכבה, רכה כמו חשמל,
מלטפת אותו והוא מלא חיים ומאוים מההתקלפות המהירה. היא נשארה
בתחתונים וגופיה ורכנה על הברכיים, מחכה שיפשיט אותה, נושמת
ומחייכת חיוך ממזרי. וכשקילף אותה מבגדים, רתחה, סובבה את הראש
והסתכלה בו, מצפה כמעט. הוא קם להביא קונדום, וכשחזר לחדר ראה
אותה על המיטה, רוכנת ערומה על הברכיים, מסתכלת אליו, השיער
שמוט והיא לוחשת "בוא'' וכמעט מתמוטטת לומר. אז התקרב ונצמד,
מתמקד במותניים ועובר על השדיים הקטנים במין רעב. נכנס אל
החלקות הזו שלה, בפנים. והרגע הזה כשנכנס, והיא חסרת סבלנות
הלומה קצת ושוב מסתכלת אחורה במבט רחב לראות איך הוא נכנס
ונשאר, כמעט גומר והיא לא, למרות שהיא רועדת מרוב שרוצה, אבל
בכל זאת נרגעת ומתקררת ומפסיקה, ואז תובעת אותו שוב אליה.
ושוב.
מותש ומבולבל, נסוג מן המעשה. הוא הרגיש מוזר. על ידו הפה שרק
לפני רגע עזב, קו השיער החלק, שנטה לצד. היא הסיטה את ראשה
לאחור, אל הכרית.
"אתה חושב שאני מיוחדת?'' צחקה, להסוות את השאלה, שפתה העליונה
גבהה, מאפשרת לנשוק במקום להשיב. בחורות אף פעם לא הבינו שנעשו
מיוחדות אך ורק בדיעבד, בגלל מה שנטמע בהן עם הזמן. ''את נורא
יפה ככה'', ידו עברה עליה, ''כמו חתול". הוא נצמד וחיבק אותה.


ינאי ישן. היא התרוממה אל החלון. בחוץ היה קר. נדמה שהרוחות
מבקשות מחסה. אפה נצמד לשמשה. אור חדר מבחוץ, השמיים נראו
בהירים אבל הגשם לא פסק. הוא המהם, ומתח את רגליו ואז חזר
והתכרבל. איה סגרה את התריס. היא חשבה שעדיף שלא יתעורר, אולי
אף פעם לא הייתה לו בחורה להתעורר איתה.
היא קמה, התלבשה והסתובבה בחדר במין חירות חדשה, ואז פנתה
לסלון ובהתה בתמונה מהטיול של רוי וינאי לגוואטמלה שנדחסה שוב
לספר. הסתכלה באריכות בפוסטר במטבח, עם המים הירוקים-שטוחים
והסירות הזעירות, מסדרת קצת את אי הסדר של הכלים והקופסאות.
"ארבל 10'', לחשה לעבר השני של הקו, ''על יד שלומציון זה בסדר.
טוב."
היא לבשה את המעיל ושוטטה בדירה עם הפלאפון והביטה באור המתחזק
בחלונות, ממתינה. לבסוף חזרה לסלון, הרימה את הילקוט, הכניסה
את התמונה לתוכו, כיבתה את האור ויצאה.