שמחתי. סוף כל סוף הוא יצא. עתה אוכל להתרחץ ולטפל בפצעיי
בשקט. לא אהבתי את האופן שצפה בי. שנאתי במיוחד את ניסיונות
המגע התמידיים שלו. תמיד ניסה להשיג עוד נקודת מגע. עוד קרבה.
כיווצתי את שפתי בתיעוב. תמיד הם נוגעים אחד בשני, מתחבקים,
שמים ידיים על הכתף, אקורו מטונפים. ותמיד מתביישים בגופם.
תמיד מסתירים אותו, אוספים את שערם. זכרתי איך הוטרד כאשר
הפשטתי אותו כדי לטפל בו. הקפדתי לא להסתכל בו, מתוך כבוד אל
המורשת המשונה שלהם!
מדוע בכלל כיבדתי אותו? אין לו שמץ של כבוד כלפי!
ניגשתי אל הבור שהיה בפינת המערה. בור עגול ועמוק - בגובהי
בערך. עתה הרשה לי להשתמש בעשבי הסבון שלו. הוא הביא צרורות
עשבי סבון נוספים, שונים. חלקם היו מעורבים עם פרחים או חומרים
אחרים. הוצאתי כמה צרורות ורחרחתי אותם. היה שם צרור עם מרווה,
צרור עם קליפת אשוח וצרור של עשבי סבון בלבד. תהיתי - הרי
תוספת העשבים הזו תשאיר סימני ריח על הגוף, מצד שני - יתכן ויש
להם יתרון לא ברור כלשהו. התלבטתי זמן מה. העדפתי את הצרור
הנקי מתוספות אך רציתי גם לנסות דברים חדשים. השהות בשבי הזה
חשפה אותי למנהגים שמעולם לא הכרתי. לבסוף בחרתי בצרור עם
המרווה, במחשבה שלה תכונות ריפוי טובות וריחה לא חזק מידי.
הטמנתי את שאר הצרורות בכוך. כאשר נגעתי באחרים חשתי ריחות של
פטל, אפונת בר ומנטה. כמה משונה!
התכופפתי לעבר הבור. היו שם שני חבלים - אחד כהה ואחר בהיר.
משכתי בכהה והבטתי במים הממלאים את הבור. נגעתי במים - הם היו
קרים כשלג. אך לא הייתה לי שום כוונה למשוך בחבל הבהיר. הוא
גרם ליציאה של מים חמים!
משכתי בחבל שוב כאשר הבור התמלא. כרעתי על ברכי ושתיתי. המים
היו ללא ספק שלג שהפשיר.
קמתי על רגליי והורדתי את מגפי, את המכנסיים והחולצה. הורדתי
את הסרט שאסף את שערי והנחתי את פרח עץ הרעל המסתורי על הצרור.
עבר כבר שבוע מאז האקורו נתן לי אותו והפרח עדיין טרי ורענן.
נגעתי בעלי הכותרת החלקלקים והקרירים שלו. פרח-תעלומה!
אקורו מעולם לא ענדו אותו בשערם, זאת ידעתי. לפחות לא בפני
אחרים. ביליתי שבועות רבים בריגול אחריהם, בייחוד בלילות האביב
המשמימים. זה היה מהנה כמעט כמו ציד. עתה, חשבתי, אני מרגלת
אחריהם מבפנים, ואין זה מהנה כלל. ובכל זאת, למדתי עליהם כל כך
הרבה. לו לא הייתי בשבי, מן הסתם הייתי שמחה לגלות את כל
הדברים המשונים שהם נהגו לעשות ולא הייתי יכולה לגלות קודם.
הורדתי את העלים מגבי. הייתה עליהם משחה ורדרדה ומשונה
שלאורינקרי הביא לי. הוא אמר שהיא טובה במניעת צלקות.
כאשר שאלתי אותו אם הוא סבור שכנפי יצמחו שוב הוא אמר שאינו
יודע, אך צלקות לא יועילו אם יצמחו בכל זאת.
התאבלתי על הכנפיים שלי. רציתי לעוף. רציתי להתכרבל בהן. רציתי
לנפנף בהן סתם לשם שעשוע. ועתה - אינן. נשכתי את שפתיי והפסקתי
עם המחשבות האלו. צער לא ישיב את כנפיי. נשמתי נשימות עמוקות
והתחושה הפסיקה. עתה הבטתי במים. נרתעתי מהקור העז שלהם. אם
היה דבר שלא אהבתי בחורף הרי שזו הייתה רחצה.
"ניקיון הוא החלמה" דקלמתי והחלקתי אל המים. הא, כל כך קרים!
שפשפתי את זרועותיי והנעתי את רגלי בתוך המים. הנחתי לגופי
להתרגל לקור מעט, וצללתי מטה. שפשפתי את השיער באצבעותיי,
מקפידה שיירטב כולו. בחורף העדפתי לשטוף אותו בשלג נקי, אך לא
היה שלג תחת ידי. אין דבר, נשתמש בסבון.
בעיניים עצומות גיששתי אחר שפת הבור ומשכתי את עצמי החוצה.
האוויר נדמה כקר יותר מהמים. הרטבתי את צרור עשבי הסבון
ושפשפתי היטב את גופי ואת שערי. סחטתי את הצרור מעל לגבי
והעברתי פיסת בד רטובה בעדינות לאורכו. לא רציתי לפגוע בעור
שרק החלים. החלקתי שוב אל תוך המים בהקלה. היה לי מעט יותר חם
בתוכם.עצמתי את עייני, עצרתי את נשמתי וצללתי פנימה, מקרצפת
היטב את שערי וגופי מהסבון. כאשר הרגשתי ששטפתי מגופי את כל
שמנוניותו המשכתי לצוף בעיניים עצומות במים, ככל שאפשר לי
האוויר בראותי. הנעתי את ראשי וחשתי בתנועת שערי. לבסוף קפצתי
מעלה בכוונה לצאת מהמים ולהתנגב. וכאשר ניסיתי לצאת מתנופת
הקפיצה נתקלתי בדבר לא צפוי ונפלתי לאחור. הצלחתי לשמור על
ראשי מלפגוע בצידו האחר של הבור ורק צללתי במים. הוצאתי את
ראשי מהמים והזזתי את שערי שנדבק לפניי.
זה לא היה לאורינקרי. זה היה האקורו הכהה שהגיע לבקר אותו
לפעמים. הוא ישב על עקביו על שפת הבור והביט בי בשעשוע.
"מה אתה עושה כאן?" ירקתי לעברו
"מחכה ללאורינקרי" ענה בשלווה.
"אתה יכול לחכות לו במקום אחר בחדר" אמרתי. ידעתי שאם יתקוף
אותי במצב הנוכחי יהיה לו קל לנצח.
"אני רוצה לחכות כאן" רטן וסטר למים, שהתיזו עלי. "בשם עץ
הרעל, מה זה מי הפשרת השלגים האלו?" סינן, ומשך את ידו מהמים,
ויבש אותה בחולצתו.
"אני מתרחצת" אמרתי
"אלו הם מי קרח" ענה "את תהיי חולה אם תרחצי בהם."
"מדוע אכפת לך בכלל?" שאלתי ועליתי על שפת הבריכה. משכתי פיסת
בד והתחלתי להתנגב בה.
"אשוני חולה היא אשוני חסרת תועלת" שמעתי את קולו בזמן שניגבתי
את שערי. "ואם תהיי חסרת תועלת זה יפגע בלאורינקרי"
התעטפתי בפיסת הבד וניגבתי את כתפיי. "אל תדאג" אמרתי "אני
מתרחצת כל חיי במים קרים ומעולם לא חליתי בגלל זה."
הוא עמד מולי והביט בי. הייתי נבוכה מאוד. עדיין לא שוחחתי
מעולם עם אקורו, פרט לשיחות עם לאורינקרי כמובן. לא ידעתי איך
להגיב אליו. למדתי לצפות חלק מתגובותיו של לאורינקרי אך כאן
היה אקורו זר לגמרי, שאינני מכירה ואין בינינו שום הסכם שעליו
לכבד, ואין שום דבר שיכול להעמיד מגן לפני, פרט אולי לחיבתו אל
השובה שלי.
רק אני, השיניים והציפורניים שלי, חשבתי. רק אני והלחשים שלי.
לפחות אינו מביט בי כמו שמביט השובה שלי. לפחות המבט שלו אדיש
לחלוטין, כפי שצריך להיות. סיימתי להתנגב והתכופפתי אל בגדיי.
הוא תפס בעורפי. הושטתי את ידיי לתקיפה אבל הן עצרו במקומן.
אצבעותיו לחצו על הנקודה הכואבת. נקודה בצוואר שקל להכאיב בה,
והכאב בה משתק את התנועה. אין לאקורו נקודה כזאת. ניסיתי
להשתמש בה על לאורינקרי. זה היה חסר תועלת. הוא מעולם לא עשה
זאת לי. הוא לא ידע. אך כיצד ידע עליה האקורו הזה?
התנשפתי בכאב לא הנעתי את ראשי. זה רק יגביר את הכאב. אצבעותיו
לחצו על הנקודה חזק יותר והוא הרים אותי והכריח אותי לעמוד
מולו. הבטתי בפניו. הוא לא נראה כועס. הוא לא נראה תוקפני. הוא
פשוט נראה כאילו הוא עושה מה שעליו לעשות.
נשמתי לאט. זה עזר להפחית את הכאב מעט. הוא הגביר את הלחץ שוב,
סובב אותי ודחף אותי בפני לקיר, מצמיד את לחיי אל הסלע. התחלתי
לומר את המילים לקסם כלשהו, אך הוא הגביר עוד את הלחץ עד
שיבבתי וחבלי הקסם הותרו. רציתי שיפסיק עם הכאב וההשפלה הזו.
הוא שמע את הכאב שלי, חשבתי. הוא שמע אותו.
"עכשיו הקשיבי" אמר בשקט "לאורינקרי סיפר לי הכול עלייך. אני
יודע על ההסכם שעשיתם ועל מה שעבר עליו קודם"
"בסדר" לחשתי.
"אני גם יודע היטב מה את מעוללת לו. את גורמת לו צער..." הוא
הרחיק את ראשי מהקיר ודחף אליו שוב. מכה. "...רב..." מכה.
"...מאוד." מכה.
"את יודעת למה אני מחכה לו כאן?" שאל. שמעתי זעם בקולו.
"לא"
"הוא ביקש שאראה את הפציעות שלך" אמר והדף את ראשי לעבר הקיר
שוב. הכאב הזה לא הטריד אותי, הלחץ בצוואר היה נורא יותר, אך
ידעתי שאם ימשיך אני עלולה להיפגע. "אני נחשב למי שמבין הרבה
בפציעות כנף" אמר. "ואם תהית כיצד הפציעה הנחמדה שעשית בכנף
שלו החלימה כל כך מהר, אז אני יכול לומר לך, זה הייתי אני. את
וודאי יודעת שפציעות כנף הן קשות לריפוי. שמעתי שטיפלת בו כבר
פעם. אני יודע שאת מבינה בזה." הוא הדף את ראשי בחזקה לעבר
הקיר. יבבתי שוב. הוא שמע שוב את הכאב שלי, חשבתי. הוא שמע
אותו שוב.
"מה אתה רוצה?" שאלתי
הוא הרחיק את ראשי מהקיר מרחק הגון. הכנתי את עצמי למכה, אך
הוא סובב אותי כך שעמדתי מולו, והתקרב אלי, עד שיכולתי לחוש
בחום גופו. הוא התכופף ולחש באוזני.
"אני יודע שאת בורה במה שקורה בין אשוני ואקורו. אבל אספר לך
שכאשר אקורו מבצע את מחויבותו לחבורה, הוא מתמלא בידע מסוים,
שמשנה אותו. הוא גם מגלה את נקודות התורפה, את נקודות החוזק של
האחר. ידעתי על נקודת הכאב של האשוני רק בגלל שביצעתי את
מחויבותי. אך אם תחשבי, תגלי שזוהי אינה הנקודה המדויקת שלך."
עצמתי את עיניי. הוא צדק כמובן. אך הוא לחץ מספיק קרוב ומספיק
חזק כדי שלא אוכל לזוז. ברגע שיעזוב אוכל לפגוע בו. לימדו אותי
כי בלחץ על המיקום המדויק לא ניתן להתנגד גם דקות ארוכות אחריי
כן.
"אני הייתי מאוד קרוב לביצוע מעשה דומה עם לאורינקרי" המשיך
ללחוש. "לא הנחתי לו לעשות זאת כי ידעתי שזה יוודא מייד. כאשר
זה קורה בפעם הראשונה הדבר ניכר בפניו של האקורו מייד. לא
רציתי שייענש. אך בכל זאת למדתי עליו, ואני יודע מספיק בשביל
לומר לך בוודאות כי את נקודת כאב שלו. ואני לא ארשה שתכאיבי
לו, כפי שאת עושה כל הזמן."
"הוא הכאיב לי כל כך הרבה" מלמלתי. הוא התרחק ממני, והידק מעט
את אחיזתו. התנשפתי מכאב.
"אני אכאיב לך הרבה יותר אם תגרמי לו סבל נוסף" ירק, וכופף מטה
את גופי. הבטתי בכפות רגליי בחוסר אונים. עתה הרפה מעט מאחיזתו
"ועכשיו, הקשיבי היטב,..."
"קשלריק?" נשמע קולו של לאורינקרי. קיוויתי שהוא ירפה את
אחיזתו, אך הוא רק הידק אותה. "מה אתה עושה?" שאל לאורינקרי.
"היא התרחצה במים קרים" אמר כלאחר יד, והידק את אחיזתו בעוצמה.
גנחתי ויבבתי בכאב. עכשיו שניהם שומעים, חשבתי. השתדלתי לנשום
נשימות עמוקות, אך הכאב לא הוקל.
שמעתי שדיברו בניהם, אך קשלריק הידק את אחיזתו עוד ועוד, וכבר
לא שמעתי. בכיתי כפי שלא בכיתי מאז שנשבינו בידי בני האדם.
כאשר הרפה את אחיזתו שמעתי שאמר דבר מה כמו, "הנה, כאן"
פקחתי את עיניי. לאורינקרי ישב על הקרקע והביט בי, ידיו על
כתפיי.
"אני אבקש ממנו להפסיק אם תבטיחי לי לא לתקוף"
"אני מבטיחה" לחשתי בלי לחשוב.
"אתה יכול לעזוב" אמר אליו, וחשתי בהקלה את ידו העוזבת את
צווארי. לאורינקרי משך אותי בכתפי כלפי מטה, והושיב אותי
בחיקו. הכאב כבר עבר, ולולא ההבטחה והאיום של קשלריק הייתי
מתנגדת. עתה רק נשכתי את שפתיי בגלל המגע שלו בי. שוב מגע,
חשבתי, מדוע אינו מפסיק?
קשלריק כרע לצד לאורינקרי. "תנסה" אמר לו "זהו סוד שלא מתגלה
לאקורו לפני הפעם הראשונה"
שלחתי את ידי אל צווארי בהבנה. אך לאורינקרי הקדים אותי וגישש
באצבעותיו.
"באותה נקודה שאתה לחצת?" שאל
"זו לא הנקודה המדויקת" נענה "לא הייתי איתה, אז אני לא
יודע."
"ואם אני אחפש?" שאל לאורינקרי
"קשה למצוא אותה, אבל אולי תהיה בר מזל"
התחלתי להיאבק, אך איחרתי. הידיים שלי צנחו לרצפה. ידעתי רק
שהוא הצליח למצוא את הנקודה, במדויק. גנחתי וצעקתי מכאב. כעבור
זמן קצר זה הפסיק לכאוב. שכבתי בזרועותיו, ולא זזתי. הרגשתי
שהוא עדיין לוחץ. אם ישנה את הלחץ זה יכאב שוב. אך לא יכולתי
לזוז.
מעולם לא לחץ איש על הנקודה המדויקת. שום אשוני לא עשתה זאת
קודם בשום קרב, למרות שהכרתי היטב את הלחץ על האזור. אני
חיפשתי את הנקודה, אך מעולם לא הצלחתי למצוא אותה בדיוק. הוא
מצא אותה בניסיון הראשון.
אך זה היה שונה. הרגשתי שלווה כל כך. הבטתי בו וחשתי שאוכל
לקבל כל אשר יעשה לי. עצמתי את עיניי בשלווה. באיזה מקום בי
רציתי שזה לא יפסק.
חשתי שוב כאב כאשר עזב את הנקודה אך לא נעתי ממקומי. לא
יכולתי. כעבור זמן קצר נרדמתי.
כאשר התעוררתי ראשי היה על ברכיו והוא טיפל בחתך שנוצר מהדיפות
המצח שלי אל הקיר.
"לאורינקרי" אמרתי את שמו. חשתי ישנונית עדיין.
"קשלריק סיפר לי כל מה שקרה" אמר בשקט "הוא אמר שרצה להגן
עליי"
"אתה חשוב לו מאוד" אמרתי, עדיין חשתי מטושטשת.
"הבהרתי לו שלא ארשה זאת יותר. את המחויבת לי, ולאיש אין זכות
לגעת בך, פרט לי". התיישבתי באחת. חשתי סחרחורת, ולא זזתי.
"אתה לא מפתיע" הפטרתי, ועוויתי את שפתיי. הוא נגע בכתפי.
זינקתי ממקומי והתרחקתי מטווח השגתו. "תפסיק כבר לגעת בי!"
לחששתי "תפסיק עם זה!"
עדיין חשתי בפעימת הנקודה הכואבת שלי. קיוויתי שלא ימצא אותה
שוב.
האקורו לא התקרב אלי. הוא ישב במקומו והביט בי. מבטו נדד על
הגוף שלי. זה היה כאילו נגע בי במבטו!
מבט אינו מגע, חשבתי. אין סיבה להתרגז. נשמתי שתי נשימות
עמוקות ונרגעתי. הוא כמעט גרם לי לאבד את העשתונות. הוא נגע
בי. הוא שמע את הכאב שלי. הוא מצא את נקודת התורפה שלי.
"בצורת ושרב!" קיללתי בקול. זה היה הלילה הגרוע ביותר שעברתי
בשבי עד כה. אגרפתי את כפות ידיי וניגשתי אל צרור בגדי שעדיין
נח ליד הבור. מבטי נפל על צרור עשבי הסבון. חשתי צורך עז
להתרחץ שוב, להשכיח בקור המהמם של המים את ההשפלה שחוויתי. בלי
להקדיש לכך מחשבה נוספת החלקתי אל המים וצללתי בהם. אחזתי
בבליטה בקרקעית הבור והתיישבתי על הקרקעית. המים אטמו את אוזני
לרעש. החושך אטם את עיניי למראות. נשכתי את שפתיי. אשהה כאן עד
אשר כל הכעס שבי ילך. כאן לא יוכל להציק לי. היה בי כל כך הרבה
כעס עד אשר כל דבר שהייתי עושה וודאי היה מתפרק לגורמים. כעס
ברמה מתונה הופך לוחמת טובה למעולה. כעס רב מידי הופך לוחמת
מעולה לטרף קל כפי שהפכתי אני.
עצמתי את עיניי, חשבתי על לבלוב העצים באביב. כאשר חשתי כי
האוויר בראותי כבר לא מספיק לי עליתי על פני המים. נשפתי
ושאפתי. עדיין כעסתי. הסטתי את שערי בעיניי וראיתי אותו יושב
על שפת הבור.
"חשבתי שכבר התרחצת" אמר לי. הסטתי את מבטי ממנו. לא הייתה לי
שום כוונה לענות לו. שאפתי אוויר ושקעתי שוב לקרקעית, והמשכתי
לנסות להירגע. תחושה משונה במים גרמה לי לשים לב לסביבה. המים
זרמו כלפי מטה! פקחתי את עיניי ועליתי על פני המים. יכולתי
לעמוד. מפלס המים ירד במהירות. הבטתי באקורו שהסיט עם מקל ארוך
אבן מקרקעית הבור.
"מה אתה עושה?" שאלתי
"גם אני רוצה להתרחץ. צאי!" אמר. חשפתי לעברו את שיניי בכעס,
אך עליתי על שפת הבור והתחלתי לייבש את גופי בפיסת בד. הוא שוב
הביט בי.
"תפסיק!" נהמתי לעברו "תפסיק להסתכל בי כך!"
"חשבתי שמבט לא מפריע לך" אמר בשלווה. התרתחתי.
"המבט שלך מפריע לי!" צעקתי. הוא לא הגיב ורק משך בחבל הבהיר
והבור החל להתמלא שוב. נרתעתי. אדים עלו מהמים. תוך זמן קצר
הבור התמלא והוא משך שוב בחבל.
"אני לא מבין" מלמל "איך את יכולה להתרחץ במים קפואים כל כך"
לא אוכל לסבול עוד הערות על המים או על כל דבר אחר. בערתי כולי
מרצון לתת כאב. התנפלתי עליו בזעם ועיוורון.
הכאב החד עצר אותי. הוא שוב נגע בצווארי. שוב בנקודה המדויקת.
קיוויתי שלא יוכל למצוא אותה שוב. הוא לחץ הרבה יותר חזק הפעם.
חשתי כאילו נעץ שם סכין, כאילו קרע את שרירי הצוואר, כאילו
החדיר רעל תחת עורי. בכיתי וצעקתי אך לא יכולתי לזוז.
הוא הרפה את מגעו. "הכעס שלך מוגזם" אמר "זה מעלים לחלוטין את
יכולת הלחימה שלך"
לא אמרתי דבר. ההשפלה הייתה איומה מידי. "אסור לך לכעוס עד
לאובדן כל שליטה, כמו עכשיו. את לוחמת טובה, אבל במצב הזה את
חלשה כמו אחת מבני האדם." הוא זקף את סנטרי באצבעותיו, והביט
בפני. "מעולם לא ראיתי אותך בוכה קודם." הוא הביט סביב ואז אמר
"אני חושש שהגזמתי לחלוטין. אני אשם חלקית במה שקורה לך, ואת
וודאי אפילו לא מבינה מה."
הדמעות זלגו מעיניי שוב. עדיין לא יכולתי לנוע.
האקורו עזר לי להתיישב. הוא לחץ שוב על הנקודה בצווארי. הכעס
השתלט עלי כל כך, אך הייתי חסרת אונים.
"אני חושב שטבילה במים חמים תרגיע אותך" אמר. לא הגבתי. ניסיתי
להשתלט על הכעס שלי.
שמעתי את רשרוש בגדיו, ומזווית עיני ראיתי כיצד החליק אל המים
החמים. הוא הושיט את ידיו ומשך אותי.
"לא!" צעקתי וניסיתי להתרחק "אני לא רוצה!"
"נו באמת" הפטיר, וגרר אותי פנימה. לא יכולתי להתנגד לו. השפעת
נקודת הכאב עדיין לא חלפה. החום של המים הימם אותי. חשתי
סחרחורת.
"בבקשה אל תצאי מהמים כאשר תוכלי לנוע שוב" אמר והתרחק ממני.
לאט לאט פגה השפעת נקודת הכאב. המים החמים הרגיעו קצת את המתח
בשרירי וגיליתי כי הם אכן מרגיעים. מעולם לא התרחצתי במים חמים
קודם. התחושה הייתה משונה כל כך. כעבור זמן מה הרגשתי מספיק
שליטה ברגשותיי ובגופי והסתובבתי אליו. הוא עטף את גופו בכנפיו
כששם לב למבטיי.
"למה אתה מכסה את גופך?" שאלתי בזהירות, וגיליתי שהשליטה בקולי
חזרה אלי. רציתי להרגיז אותו כפי שעשה לי. רציתי לגרום לו לחוש
את חוסר האונים של הרגש. כנראה הכעס עדיין לא חלף.
"אנחנו לא מציגים את גופנו לראווה כמוכן" אמר.
כיווצתי את שפתי בלעג. "חשבתי שאתם פשוט מתביישים בגופכם"
הוא הרכין את ראשו. "זה נכון" אמר.
עצרתי לחשוב על המצב בפליאה. הנה הוא שוב, מודה בחולשה ופגיעה
בפניי, בלי שום פחד. תהיתי מדוע. חששתי מהמשמעות של זה.
הוא הסתובב בגבו אלי ומשך צרור עשבי סבון והחל לשפשף בו את
גופו תחת המים. הבטתי בו. כאשר ראיתי אותו עירום בעבר לא הבטתי
בו בתשומת לב מיוחדת. עתה התבוננתי בסקרנות. הבטתי בכתפיים
הרחבות ובזרועות הארוכות. החזה שלו היה רחב, מכוסה שיער. את
השאר המים טשטשו. תהיתי לפתע אם אין גופם של אקורו יפה בהרבה
מגוף האשוני. הוא נראה הרבה יותר חזק. לפתע חשתי שוב באותה
התחושה. חשתי אותה לעיתים כלפי אשוני אך מעולם לא כלפיו. זה
היה הצורך הארור, שוב. הסתובבתי בגבי אליו כדי שלא אצטרך להביט
בו, ורק הקשבתי לקול התערבלות המים. כעבור זמן קצר חשתי שהוא
התקרב אלי.
"שניראיקאי" לחש "אני מצטער"
"מדוע?" שאלתי. הוא נאנח.
"זה פרח עץ הרעל" אמר "הוא החליש אותך"
אגרפתי את כפות ידיי. רציתי להכות אותו. אך, לא עשיתי זאת.
רציתי לשמוע עוד. "התכוונת לזה?" שאלתי.
"כן" לחש "ידעתי שלא אוכל לנצח אותך בקרב הזה. ידעתי כי לא
תניחי לי לבצע את מה שעלי לבצע בך"
אם כך, הוא נלחם בי בעזרת תחבולות. גם אני צדתי עם חצים
מורעלים והברחתי אייל לתוך המארב בלחשים לפעמים. והוא עשה את
אותו הדבר, לי. הוא ניצח, חשבתי. הוא ניצח אותי, ועתה הוא מכיר
בנקודת החולשה הגדולה ביותר שלי. עתה לא אוכל להימלט ממנו.
הרכנתי את ראשי והסתובבתי אליו.
"פרח עץ הרעל החליש את השליטה שלך ברגשות שלך, ובגוף שלך. לא
יכולת לשים לב לזה עד למצב כמו זה שבו היית היום." המשיך
להסביר
הרחקתי את עצמי, כמו בקרב. רציתי לשמוע עוד, לא ידעתי מדוע
"תוכל לספר לי עוד על פרח עץ הרעל?" שאלתי
"זה הפרח הקסום ביותר של האקורו" אמר "הוא מאפשר לנו לחולל את
הקסמים הגדולים ביותר שלנו"
כמו קליפת הביצה שאשוני שומרות, חשבתי. לא פלא שהצליח כך, אם
כוחו של פרח זה הוא ככוחה של קליפת הביצה.
"למה יש בו כוח קסם כזה?" שאלתי
"זה אחד הסודות הכי גדולים של האקורו" אמר "אני לא יכול לספר"
עצמתי את עיניי. אחד הסודות הגדולים, וודאי יש לו כוח עצום. אם
כוחו הוא כקליפת ביצה, יתכן אין טעם לכל אשר אנסה לעשות. ויתכן
ויש.
"ניצחת, אקורו" אמרתי "ניצחת בקרב בינינו"
הוא החל לומר דבר מה אבל קטעתי אותו.
"צדתי פעם צבי גדול וחזק לאיזו משימה של השבט. הוא היה הצבי
הבכיר בלהקה. היו לו קרניים עצומות וחדות. היו לו פרסות גדולות
כמעט כמו הפנים שלי. הוא היה הצבי הכי גדול בכל החלק המערבי של
היער." הבטתי בפניו של האקורו, לראות אם הכיר את הצבי - זה היה
צבי ידוע לשמצה. אך האקורו לא נראה כמזהה. המשכתי "היה עלי
להביא אותו חי. כאשר ניסיתי לצוד אותו בכוח גופי, בציפורניי
ושיניי, הוא נעץ בי את קרניו. הוא בעט בי בפרסות. ניסיתי שוב
ושוב. בסוף ביצעתי לחש, לחש רב עוצמה, ודקרתי אותו בחץ עם
תמצית פרג. הוא היה מוכן לאכול מכף ידי עתה. הנחתי יד על
צווארו והובלתי אותו אל השבט. כך עשית גם לי."
הוא הניח את ידו על צווארי והצמיד את גופו אלי. הרחקתי את עצמי
עד שלא חשתי במגעו כלל.
"את כמוהו" אמר לי בלחש "ועשיתי לך את אשר עשית את לו . אבל גם
לולא הייתי מגלה על נקודת התורפה שלך, תוך מספר ימים גם את
היית אוכלת מכף ידי"
"ניצחת" חזרתי ואמרתי. "אני שלך עכשיו באמת ובתמים." שמעתי
אותו נושם בהקלה. עכשיו, חשבתי, ובעטתי בברכי בין רגליו.
התנועה במים האטה אותי, וחשתי שוב את השפעת חוסר השליטה שעתה
ידעתי כי נבעה מהפרח. אך פגעתי חזק בכל זאת. שמעתי את גניחתו.
זו הייתה נקודת תורפה ידועה אצל אקורו. הם היו רגישים בין
רגליהם. הנפתי את עצמי מחוץ למים ורצתי אל הדלת. כאשר נגעתי בה
עצרתי. ידעתי שאני לא יכולה לפתוח אותה, היא נפתחה רק למגע של
אקורו. וגם אם אצליח, אין לי נשק ומעבר לה יש אקורו רבים מידי
עבורי להיאבק בהם. אני לכודה, חשבתי. חזרתי אל הבור. האקורו
התלבש. תנועותיו היו חדות וקצרות. הוא בער בכעס, ידעתי. לקחתי
את צרור בגדיי והתרחקתי אל צידו השני של החדר. ניגבתי את עצמי
בזריזות בחולצה ולבשתי אותה ואת מכנסיי. לבשתי את החולצה
במהירות רבה, עתה כאשר לא היו לי כנפיים. הבטתי בו. הוא סיים
להתלבש והתקרב לעברי באיום. כאשר היה במרחק שני צעדים ממני
עצר.
"אני יכול להכאיב לך בחזרה" אמר, ושמעתי את הרעד בקולו "אני
יכול להכאיב לך יותר"
"עשה זאת לוחם" אמרתי, ונעמדתי בתנוחת קרב. הוא אמר מספר מילות
לחש והתנפל עלי. שיערתי שינסה לגעת בצווארי במהלך הקרב
והתכוננתי לכך. הוא שלח אלי את ידיו ואני התכופפתי והתחמקתי.
הוא הצליח לבעוט בחזי, ונעתי לאחור, שלחתי בעיטה אל השוק. ואז
שלחתי אגרוף כלפי מעלה אל סנטרו. הוא תפס את ידיי והפיל אותי,
אך כאשר זינק עלי תקעתי את ציפורניי תחת צלעותיו בחוזקה. לא
חדרתי את העור, עדיין.
"אני אקרע לך את הכבד, אני אשסע לך את הסרעפת" נהמתי. אך
אצבעותיו היו תקועות מעל עצמות הבריח שלי . "אני אקרע את כלי
הדם שבחזה שלך. אני אנקב את הריאות שלך" נהם אלי בחזרה והעמיק
את הלחץ באצבעותיו.
היינו במצב בלי מוצא. במאמץ קל יכולנו להרוג זה את זה. אף אחד
מאיתנו לא יכול היה לעשות דבר בלי להרוג ולמות. שנינו ידענו
זאת. חשפתי לעברי את שיניי, ונהמתי, מנסה לגרום לו לרתיעה
ראשונית. הוא היה מעלי, אך לא היה לו יתרון.
"האצבעות שלי ארוכות" אמר בשלוות קרב ונגע באצבע אחת בעור מעל
נקודת הכאב שלי, בעודו ממשיך ללחוץ ביתר אצבעותיו לתוך בית
החזה שלי. "היכנעי" הוסיף.
לא נעתי. המשכתי לנהום כלפיו, בתקווה שיירתע משיניי בכל זאת.
ידעתי שאם ילחץ ינצח. ואם אני אקרע את הכבד שלו, נמות שנינו.
חשתי תחושת התעלות. זה היה קרב אגדי. קרב של רגעים אחדים אך
הכול בו היה תלוי בחוט השערה, יותר מתמיד.
"אבל זה קרב כל כך יפה" לחשתי לו והבטתי בעיניו. היו לו ריסים
ארוכים, עיניים בוערות בכל הכחול שלאחר שקיעת השמש. העברתי את
מבטי על פניו. מצח רחב, צלקת דקיקה במלוכסן על רקתו. בכעסו הוא
שכח לאסוף שערו השחור,הארוך וקווצות בו נגעו בפניי. שיניו היו
חשופות. היו לו ניבים נהדרים, בכל קנה מידה. ארוכים פי שניים
משיניו האחרות. שפתיו נראו רכות, כמו פטל. תהיתי אם גם הוא היה
נושך את שפתיו בטעות, כשהיה צעיר מאוד. רק בקרבות יכולתי באמת
להישיר כך מבט לפניהם של אחרים, לשים לב לחתימת הרגשות שחשו
במהלך חייהם בעורם. רק בקרבות, כאשר הייתי רחוקה מגופי, יכולתי
לשמוע בחדות את סופת הגורלות גם באחרים.
"הקרב הזה בינינו יפיפה" חזרתי ואמרתי "אתה באמת רוצה לנצח כך,
במשחק נקודות תורפה?"
"אין לי ברירה אחרת" אמר ולחץ. חייכתי אליו, כאשר ידיי צנחו אל
הקרקע. חייכתי ובכיתי.
