חמש שנים,
חמש שנים אני פועל במרוצת החיים המשוגעים,
חמש שנים אני מבכה על חמישה פרחים אהובים.

אבל מה זה בשביל כולם באמת חמש שנים?
אנשים מורחים פרוסת לחם עם חמאת בוטנים,
אנשים מתקדמים במעלה סולם הדרגות והלימודים,
אנשים פורחים, מקימים משפחה ומביאים ילדים חדשים,
בעצם כמו החברים שלי, שעכשיו הם כבר אבא ואימא כאלה קטנים...

אומרים לי החברים, אלו הם חיי, שהם מתוקים כמו סוכר,
מטייל עם הכלב, מפסל בחימר ומצייר כך סתם על הנייר.

אומרים שעברו לי חמש שנים של דבש,
אבל לא מבינים שאני רק עכשיו לומד לחיות מחדש.

שכול זאת הנכות הגבוהה ביותר,
וזה נכון שאומרים שלעצמי אני עושה הנחות ומתחיל לוותר,
כי מה אני לעומת חמש משפחות שמה שאפשר הוא רק להיזכר...

חמש שנים,
חמישה הרוגים,
חמישה חללים קדושים וטהורים,
אשר נוצרו מגזע מיוחד, כזה השמור רק ללוחמים.

אלעד, אימן, אביב ליאור וזוהר,
את הפרק הזה של שכול לא מקבלים בעבור אף תואר,
אבל בשבילכם ואף יותר למענכם אני מנסה לפתוח צוהר.

חמש שנים וכנראה שזאת רק ההתחלה,
אני מבין עכשיו ששיקום זאת לא משימה קלה,
מקווה שאוכל לה ואנצח את השיקום שהוא הוא המלחמה,
אבל אני מוכן כבר ויודע להפסיד ואקבל בכבוד גם את התבוסה.