אני לא מאמינה שפעם חשבתי להחזיר את זה.
אני לא מאמינה שלא הערכתי, שלא היה אכפת לי אם אני אקבל זיכוי,
או פתק החלפה.
העיקר להחזיר את זה, לתת את זה, לזרוק את זה.
אני לא מאמינה שחשבתי שתם לזה התוקף, שזה החמיץ והתקלקל.
אולי הצורה לא משהו והטעם רע. אבל מכאן זה יכול רק להשתפר.

שונא מתנות יחיה. אני עדיין חיה, כנראה.

אני לא מבינה למה אני אף פעם לא מתרגשת כשנותנים לי מתנות, אבל
מתנה שכזו...? מתנה שאף פעם לא אקבל שוב מאיש.
אני לא מאמינה לעצמי.
למה לעזאזל רציתי לנטוש אותה?

עכשיו אני יודעת, לא אוותר עליה לעולם, אנצור אותה, ליבי לעד.

כי בכל זאת... אמא עבדה עליה קשה, 9 חודשים...