עוד ציפיה
בעונת השקיעות צמאות הדם.
עוד חמה נוטה למות,
נראית כמו אפרסק ענק בשל,
כמעט ומתפקע מעסיס ריחני [ריקני].

עוד ציפיה, לכלום.
דבר שלא יבוא.
עיר הקודש, נחרדת. מחווירה מרוב אור.
שמש בוטה שכזו,

ואני, אגוצנטרית כוואן-גוך.
גונבת את הנוף לנסיבותיי האישיות.
והיא, מאדימה עוד ועוד. צונחת אל קו האופק.
אם יכלה לדבר, הייתה צורחת לעזרה -
אך כבר אין בה קול וכול.

קופאת היא עד ליבה,
בינות להרים אפורים.
קצותיה האחרונים נמסים ואני איני יכולה להתיק מבטי
אפילו לא בכדי לכתוב.
[כמו להחזיק את היד לאדם גווע.]

והשמיים עליזים באדישות
מקפיאים גם אותי אט אט.
קצב המטאל המהיר מתואם עם קצבו של הדם שזורם בי.
אין בו תועלת,
זה כבר זמן רב שהוא לא מחמם אותי.

12.10.08 17:20