כשאתה נולד אתה לא בוחר את המשפחה שלך.
אתה נזרק לתוך בית עם 4 קירות, עם אנשים שמוגדרים כאבא ואימא
שלך, אולי אח או אחות.
אתה גדל ומתפתח בתוך הקירות של הבית, בתוך הזרועות של אביך
ובין ידיה המלטפות של אמך.
אתה רוכש את הכלים,חושב שאתה גדול מספיק בשביל להחליט על עצמך.

אתה עובר את גיל הילדות בהצלחה, מתחנך כמו שצריך, מגיע לגיל
ההתבגרות, חוטף צעקות וצועק בחזרה.
אתה תמיד חכם גדול ליד כולם וטיפש כשלא רואים.
ואז אתה בונה לעצמך את המשפחה שלך,ומבטיח לכולם שאתה לא תהיה
כמו ההורים שלך, אך בסופו של דבר מודה בכל יום על המשפחה
שחינכה אותך והביאה אותך למה שאתה היום.

וכיום,רוב המשפחות הן לא כמו באידיאל שבספר, אנשים מתגרשים,
מפרקים את התא המשפחתי הקטן שיצרו כדי להתקדם הלאה ולהיות באמת
מאושרים.

כשאתה ילד אתה לא בהכרח מבין את המשמעות העצומה שיש למילה
משפחה.
מבחינתי משפחה זה חום והגנה,מקום מפלט כשקשה ועצוב משפחה זה
ריבים וצעקות ללא הפסקה מתוך אהבה ודאגה אינסופית.
משפחה לא בוחרים, משפחה מקבלים, וזאת ללא ספק, המתנה הכי יפה
שאדם יכול לבקש לעצמו.