מר כהן קם בבבוקר והלך לבריכה.
יום ב' ככל ימי ב', טרם העבודה וטרם התחיל היום, קם מוקדם
בבוקר ולאחר קפה קצר בבית, שלום חטוף לאישה והשקיית העציץ שעל
אדן החלון יצא מהבית כשהפריטים הדרושים לשחייה בתיקו, נכנס
למכונית וסר אל הבריכה השכונתית.
הוא נפנף בחביבות לשומר שבכניסה ופסע אל עבר הבריכה המקורה.
בדק שהמציל נמצא במקומו (מעט ישנוני) ושהכל תקין, הניח את תיקו
על כיסא למול המסלול הימני והביט במים. אז התמתח מעט כמו שנהג
לעשות, מעט לצדדים, וניסה להתכופף קדימה ואחורה, ללא הצלחה
מיותרת. לא נורא, חשב לעצמו, הגמישות עוד תשוב מתישהו. אז
הוריד את החולצה והמכנס ונותר בבגד הים. הביט מטה אל כרסו
הקטנה במבט מעט מאוכזב ושב והסתכל על המים הקרירים. יום טוב,
אמר לעצמו מר כהן, זה יהיה יום טוב.
אחר נעזר בסולם הקטן כדי להיכנס למים. הניע את גפיו בחופשיות
קדימה אחורה ובמעגלים, נטל לעצמו את המשקפת שהניח על שפת
הבריכה וצלל להביט במרצפות מקרוב.
היה שקט בשהייה מתחת למים, במיוחד בשעות הבוקר המוקדמות הללו,
את השקט הזה מר כהן אהב.
הוא נטל נשימה עמוקה וצלל פנימה. ניסה להחזיק כמה שיותר. פעם,
חשב לעצמו, דקה-שתיים היה שוהה מתחת למים ללא בעיות. ואילו
עכשיו שלושים או ארבעים שניות אם ממש התאמץ היו מבחינת הישג.
מערכות הגוף הללו, צריך לשפשף אותן מעט אך הכל ישוב לסדרו.
מר כהן התלבט באיזה סגנון שחייה להתחיל והלא רמתו היתה סבירה
לכל היותר בכולן, אך מכיוון שמתמיד היו לו יחסי אהבה-שנאה עם
סגנון החתירה, החביב עליו על אף ביצועיו הפושרים בו, כאמור,
בחר להתחיל בו. הוא נעמד בקצה המסלול. הושיט רגליים אחור
ובאמצעות דחיפה קלה החל במלאכה.
תחילה חץ.
הידיים מתוחות קדימה ונפגשות רק בקצה. בתחילה לא עשה דבר פרט
לתת לגופו לרחף במים ולהמשיך קדימה מעצמת הדחיפה. אז החל לנענע
מעט את רגליו במים, יוצר גלים קטנים ואדוות שהתפזרו לכל עבר.
מר כהן הביט מטה אל הקרקעית וראה כיצד הרצפות שתחתיו זזות
ומתחלפות, פס עובר אחרי פס ומרצפת כחולה מתחלפת בתכלכלה וכחולה
וסגלגלה וחוזר חלילה, גם רצף הצבעים היה אהוב עליו למדי. אחר
התחיל בחתירה עצמה - תחילה יד שמאל הורדה מטה ואז נשלפה מן
המים וחזרה למקומה המקורי. באותה עת החלה גם יד ימין לעסוק
באותה פעולה, ומר כהן הוציא ראשו מן המים ונשם נשימה עמוקה, או
לפחות נשימה עמוקה ככל שיכול היה. אז חזרה גם יד ימין לחץ ויד
שמאל המשיכה בפעולה וכך חוזר חלילה עד שמר כהן מצא עצמו חוצה
את קו המים הרדודים והגיע לקצה הבריכה.
הוא אחז בקצה הבריכה והסתובב במהירות - עוד דחיפה קלה והנה,
כבר החל בשחייה חזרה לצד בו התחיל, שוב יד שמאל נשלפת וחוזרת
ואחריה יד ימין והראש והחץ שנית ושמאל וימין ושמאל וכך פגש שוב
במבטו את התיק שחיכה לו שם, מבט קצר הצידה ושוב ראה את המציל
המפהק.
עתה עצר מעט.
אילו רצה היה יכול להמשיך, בכל זאת עוד היה בו כוח וריאותיו
עוד מלאות אוויר בריא וסיבולת ועוד היה נעים במי הבריכה
הקרירים. אך החליט לעצור ולחשוב מעט.
יום עבודה שגרתי אך מעניין מעט יותר מן הרגיל היה צפוי במשרד
היום. מר כהן חיכה לפגישה עם לקוח חשוב בסביבות השעה שתיים,
פגישה לה ציפה מזה זמן. הוא הריץ תסריטים בראשו על מה יאמר לו
ואיך הוא יגיב, תהה האם העסקה תתבצע ובאילו תנאים וגם חשב מה
יהיה אחוז העמלה שיקבל בסופו של דבר, הן מאמציו בנושא היו
רבים. הוא ידע שהוא זוכה להערכה אך אף פעם לא היה בטוח עד כמה,
תמיד היה מלווה אותו חשש מהרגע בו הגיש את הדוח המסכם ועד קבלת
התלוש בו התברר לו פרי מאמציו. הדבר אינו קבוע, אי-נוחות
התעוררה בו כשהרהר בכך.
אך הבריכות עוד רבות והזמן קצר ומר כהן חייך לעצמו כשחשב כיצד
הבטיח לעצמו שינסה לשמור על כושר, ומה הטעם לו בהרהורים שכאלו,
הן הוא מעוניין לקיים את הבטחתו. וכך התחיל בעוד בריכה ואחריה
אחת נוספת ולאחר חמש בריכות רצופות סך-הכל נעצר שנית.
למרבה הפתעתו לא חש עייף ולא היה בו צורך להסדיר את נשימתו. עת
התחיל בשחיית בריכה נוספת עלה בו זכרון רחוק של שחייה משותפת
עם אודי. אודי היה אז קטן, בן חמש או שש לכל היותר, ומר כהן
לקח אותו לשחייה משותפת ראשונה בבריכה לאחר שסיים את לימודי
השחייה שלו. עתה, הכריז הקטן בגאווה, אני יכול לשחות גם חזה
וגם חתירה! הוא הניף את ידיו באוויר והדגים לאביו תנועות
פזיזות ולא מדויקות אך מלאות חן ומשפריצות מים סביב. אז הביט
אחורה וחייך באושר, ומר כהן הביט וחייך גם כן, ואחר-כך ערך
עימו תחרות שחייה. נראה, אמר, מי יגיע קודם לצד השני. אודי צחק
ואמר שאין לו סיכוי לנצח, גם אביו ידע זאת אך ככל האבות נתן
לבנו להגיע ראשון ואודי צחק בפה מלא כשאביו אחז בשפת הבריכה
שניות ספורות אחריו.
אבא זה לא הוגן, אני יודע שנתת לי. אך מר כהן הכחיש כל קשר ואז
החלו להשפריץ מים אחד על השני ושחו עוד ועוד, מר כהן הרכיב את
אודי הקטן על גבו וחש כיצד ליבו מתמלא שלווה ושמחה וגאווה עת
חש בטפיפות הרגליים על גבו התחתון.
אך זמן רב עבר ומר כהן היה בבריכה לבדו, הוא, המציל והגברת
המבוגרת שהצטרפה גם היא לשחיית בוקר באחד המסלולים שבצד.
אודי היה רחוק עכשיו. עבר עם משפחתו לעבוד בארץ רחוקה עם פה
מלא הבטחות ושיחת טלפון שבועית. אל תדאג אבא, זה לא להרבה זמן
ואני אגיע לבקר בינתיים והנכדים עוד קטנים הם יידעו עברית, ואל
תדאג פה הכל מסודר והאישה עובדת והבית יפה וגם יש עוזרת, וכן
יש קהילה ובחגים יש בית-כנסת, ויש אוכל טוב ואיכות חיים
מצוינת. אני יודע שמתגעגעים וגם אני אבל טוב כאן, באמת. אל
תדאג אבא, שבת שלום וגם לאמא וניתק.
חודשים הצטרפו לשנים כמובן, קידום רדף קידום והנכדה כבר מסיימת
כיתה ב' אי שם במישיגן. וליבו של מר כהן נחמץ מגעגוע ומעצב עת
הרהר בכך.
ארים טלפון היום מאוחר יותר, ונדבר עם האישה אולי באמת ניסע
בקיץ וגם נטייל וזו תהיה חופשה יפה. שלוש בריכות נוספות חלפו
כבר, אך מר כהן נזכר שוב בטפיפות הקטנות העתיקות הללו וחייך
והמשיך. מוזר, חשב, יש בי עוד כוח להמשיך. והאישה, מה איתה?
ריטה הייתה אשתו מזה שנים רבות ואהב אותה בכל ליבו. עת נענתה
להצעתו להינשא חשב שהנה הסתדרו חייו והוא זכה באישה המושלמת -
חכמה וחרוצה, נאה ומצחיקה, מוכשרת וגם מבשלת לא רע למרות הכל.
שנים רבות צעדו זה לצד זה וגם כשנתקלו בקשיים עברו אותם יחדיו.
לעיתים הביט מר כהן אל האישה שלצידו, המזדקנת עוד בחן, ותהה
כיצד הגיע עד כה איתה, כל העת ניסה לקחת אותה כאילו היא אינה
ברורה-מאליה והנה נראה ששגה באותה תפיסה בעצמו, איך ייתכן שעבר
כה רבות והיא לצידו תמיד כאילו לא התאמץ בשביל כך?
ולכן לא היתה רבה ההפתעה מבחינתו כשדברים התחילו להיסדק מעט,
ריטה מצאה תחביבים ועיסוקים חדשים ומר כהן ניסה לעניין אותה
בסיפורים ממשרדו וסיפר על דברים שראה וקרא ושמע אך ריטה לא
תמיד הקשיבה, מין מבט שותק ונוזף ונעלב היה לה בעיניים ומר כהן
לא הבין מדוע, הן לא הסבירה, אך ידע שכנראה שגה היכנשהוא בדרך
והדבר תסכל אותו מאוד. עוד המשיך כרגיל בחייו אך המבט עלה מולו
לעיתים קרובות ולא נתן לו מנוח. מר כהן הוציא את הראש מהמים
באיטיות הפעם ונשם נשימה עמוקה מהרגיל. הוא הגיע לקצה הבריכה
מתנשף. צריך לדבר צריך לקנות מתנה אולי נלך לייעוץ, הן חבל על
שנים כה רבות וחברות עמוקה ואהבה (שהיתה?). הבריכה נגמרה ומר
כהן נעצר מבולבל מעט. התמתח שוב והחזיק במותניו. הכרס הזו קטנה
אך מציקה. אולי עוד כמה בריכות יעזרו לצמצם אותה מעט, חייך
בליבו.
עוד בריכה ועוד בריכה ועוד מרצפות סגלגלות ותכלכלות מתחלפות
שצף קצף ואדוות קטנות ועתה עבר לשחיית גב.
מר כהן הוסיף לשחות וראה איך השמש עושה מסעה מערבה ומשתקפת דרך
התקרה השקופה. היא סנוורה אותו מעט. אין צדק בעולם, אין. הן
חיי מסודרים ואישה טובה לי ושלושה ילדים בריאים ונכדים ברוך
השם (אבל מתי הבת תתחתן באמת?), ועבודה מסודרת ודירה נאה כבר
ללא משכנתה. כלבלב במרפסת ועציץ על אדן החלון ופרט לכרס באמת
אין בעיות בריאות למרות שחולפות השנים והגוף מזדקן. החיים
זורמים בעוד באפריקה ילדים רעבים - מדוע באפריקה? בדרום העיר
הילדים רעבים ובדרום הארץ נופלים טילים ובעל רצח את אשתו בנצרת
וצרות רודפות כל אחד אבל אצלי הכל טוב, הכל טוב תודה לאל. אך
מה זו הדמעה הזו שהזדחלה אל מתחת למשקפת, ומה זו המועקה הקטנה
הזו שחש מר כהן בלב עת הסתובב כדי להתחיל בבריכה נוספת.
יד מונפת באוויר ויד חוזרת לחץ אך עתה מר כהן שוחה כשגבו כלפי
מטה. אם הכל לפי התכנית אז מה השתבש? אם אני במסלול מה מפריע
בעצם?
כל-כך טוב לי לשחות. אני כל-כך נהנה.
ושוב הגיע לקצה הבריכה. הפעם לזה בו התחיל.
אילו רצה היה יכול להמשיך, בכל זאת עוד היה בו כוח וריאותיו
עוד מלאות אוויר בריא וסיבולת ועוד היה נעים במי הבריכה
הקרירים. אילו רצה היה יכול לשחות עוד שבעים מיליון בריכות
רצופות לפחות ולבכות ולצחוק ולשמוח ולהיות עצוב ולהרהר ולאהוב
ולשנוא ולזכור ולשכוח תוך כדי, אך מר כהן בחר לעצור.
הוא יצא מן המים, התעטף במגבת ונטל את התיק לידו.
הוא נפנף בחביבות, כרגיל, לשומר שבכניסה לבריכה השכונתית
והמשיך בדרכו.