מוקדש לזכרו של גוסטבו שליסרמן ז"ל

הראש חושב וחושב ולא מפסיק להרהר,
איפשהו שם זה עדיין לא ברור,
חייבת להיות פה טעות,
הרי ברור שרק טעות,
הקול עודו מהדהד בראש,
הכול כל כך ברור וצלול,
מין פלאש-בק מהעבר שנראה כל כך כאן ואמיתי,
זה האמיתי והנכון שהראש זוכר,
אי- שם בתאים האפורים זה עדיין לא נכנס לזיכרון.
הראש זוכר רגעים כל כך יפים,
שתמיד יישארו כזיכרונות יפים,
בשלב מסוים, זה יהיה לו ברור שהם כבר לא יחזרו,
אותם הרגעים.
המצב הלא ברור, אליו אתה כבר נכנסת,
הרי שמעת את שקרה,
לא האמנת אך בכל זאת בכית.
מין רגע שבו אתה רואה את כל התמונות לנגד עיניך,
מסרב לקבל, להשלים, ואולי גם להמשיך הלאה.
אחרי זמן מסוים, אתה עדיין זוכר, אף פעם לא שוכח,
זה עדיין טרי כל כך, כואב כל כך,
הזיכרונות כל כך לא מרפים ממך,
לא לרגע אחד,
אולי כבר עיכלת,  והמשכת הלאה, אל העתיד הלא נודע,
אולי גם לך יקרה מה שקרה,
אך מה שברור הוא אף פעם לא לשכוח.