ביום אביבי, כשהאור אט יצא
גילתה ישראלה בחדר פצצה.
פצצה איומה מפחידה וגדולה,
ישראלה שלנו ממש נבהלה.

אז היא רצה מהר, נצמדה לקירות
הדליקה כיבתה אז את כל האורות.
הפצצה עוד הייתה שם, ואמרה, כך נדמה לה,
"עוד מעט אתפוצץ, ואז אין ישראלה!"

אז קראה לדודה, סם השומר,
המצחיק, השמנמן, שתמיד לה עוזר.
לשנייה לא היסס הוא ובא מרחוק,
לא ישאיר הוא לרגע את ישראלה לצעוק.

ישר כשהגיע ניגש למלאכה,
ואמר לישראלה בביטחון ושמחה:
"כמו תמיד גם כאן, חוט שחור, חוט אדום,
האחד הוא השקט, האחר גיהינום."

ישראלה הודתה לדוד סם הגיבור
שעליה תמיד הוא יגן וישמור.
"אז חתוך בבקשה את החוט הנורא
ונגיע כולנו לסוף הצרה."

"העניין הוא כזה, שאינני זוכר
אם החוט הנכון הוא הזה או אחר.
זה פיפטי-פיפטי", אמר קצת לחוץ,
"המון בהצלחה, אני פשוט חייב לרוץ."

"תקחי את הזמן, זה ודאי יעזור,
ואם לא תנסי, זה אדום או שחור.
שיהיה לך שלום אני אותך כה אוהב,
רק אל תגרמי לדוד סם להתאכזב."

ישראלה שלנו נותרה לבדה,
השעון מתקתק בה תחושה אבודה.
אז לחשה הפצצה וקולה כה איום,
"עלייך לחתוך את החוט האדום."

"שקרנית עלובה", ישראלה קראה,
"כל מילה שתאמרי רק תגרום לרעה."
"אז אם כך חתכי את החוט השחור,
ונראי אם תזכי לחושך או אור."

מבולבלת, מכחילה, לא יודעת מה נכון
חיפשה היא גואל שימנע את האסון.
התקשרה היא לברוך, יהודי מאמין,
שעליו מספרים שבפצצות הוא מבין.

אז ברוך הגיע, זימר וריקד,
"מפצצה שכזו יש ממה לפחד?
הן קטנה ונמוכה היא פיזית ורוחנית,
זו תוכל להרוס את החיים שבנית?"

"רק הושיטי רגלך, כך עליה נדרוך.
כלום לא מתפוצץ כשאותו מצליחים למעוך.
הרגישי בכיף איך את אותה משמידה
הפצצה העלובה בזכותך אבודה."

ישראלה דרכה בשמחה בלי הפסק
עד ששמעה היא בלחץ-עוד השעון מתקתק.
המנגון רק האיץ התקתוק מתגבר
הפצצה מעוכה אך היא לא תוותר.

אז ברוך נזכר וקרא ברינה,
הוא ילך להביא את הטלית הלבנה.
"הן להוא במרומים צריך לעזור,
להתפלל כך יחדיו כדי שאותנו יזכור."

"את תהיי חזקה, לא אשכח את דמותך,
ויום-יום אתפלל לעילוי נשמתך."
אמר ויצא בשיר והלל,
ורץ במהירות להגיד הגומל.

מבוהלת, תשושה ואובדת עצות,
לא ידעה ישראלה למה לחכות,
אך אז בדיוק דופקים על הדלת,
ישראלה פותחת-זה איווט, איש המלט.

"שמעתי שיש כאן הרבה בעיות,
ובאתי לכאן גיבור להיות.
לא שחור, לא אדום, לא לבן, לא כחול.
יש לי כאן את טילוני שיפתור את הכל."

טילוני הגיע, חייך ושמח
והדליק הוא מצת יפיפה משובח.
קול פיצוץ אז נשמע והבית רעד
ואכן הפצצה נהרסה ולעד.

אך טילוני שלנו פרט קטן הוא שכח,
שהופך את הסוף לקצת פחות ממוצלח.
כשתבוא אמא הביתה, לא תבין איך זה קורה לה,
אין בבית פצצה, אך גם אין ישראלה.