כמה שירים
נכתבים בתוך עורקיי,
נמחקים,
מוצאים לאור
ואז להורג.
נתלים בגאווה
בחדרי הלב
בדקה אחת
של מפגש רחוב חטוף
עם גב,
רק דומה לשלך.

מרוב ששמעתי
דברים עלייך
נהייתי צל
ואז צילו של הצל
ואז נהייתי
שמועה בעצמי.

המטפל אמר
תגיד שלושה דברים על עצמך. אמרתי
אחד - שעון מקולקל.
שתיים - נעליים מעור.
שלוש - עיניים עייפות.

לאן זה הולך?
אני נמצא במשרד מרגיע
עם עטים ודפים חדשים
וספות נוגדות דיכאון,
אבל אני כמעט איש דמיוני
השמח בחלקו.

ולמרות שפקעת קיומך
נשארת סגורה,
היא עדיין הולכת אחריי
ועושה אותי בודד יותר.
האכלתי אותה מכף ידי פעם
ומאז היא לא עוזבת.