פרשתי מצעים לבנים והמחשבות סירבו מלהישכח,
אז התחלתי ללכת עם החוש הנכון, הנחתי לנכון,
שידברו אבל כשדיברו לא שמעתי כלום,
רק עצרתי מעצמי לא לקחת ללב, כול מילה שנאמרה.

שהגעתי הסתכלתי במראה, נהניתי לדמיין את אותה המחשבה
שבניתי לעצמי בפינת התיאטרון שלי.
איך הייתי גיבור, הייתי הכל ובעצם כלום, מן הכאב נולדתי
ולתבוסה גדלתי.

עברו השעות, גם הן מלאות חרטה, אסופות יפה בסרט ומסורקות
לאחור,
ממלאות אותי כול פעם מחדש ושאמרו שאני לא, סירבתי להפסיק את
מכאוביי.

נשקתי לדלת לשלום ונפרדתי מפינת התיאטרון שלי, החשוכה שלי,
שם הכול אמיתי ואני זה אני, רק יותר משופר, משוכלל, מדוגם
יותר.
שם כול מה שחי הוא מת ומה שמת הוא חי, שם אני.

אם תשאלו, איש לא יגיד, זהו סוד שכמותו עוד לא נשמע, הזיכרון
הוא זכר לגבורה,
שם אני מאושר בפינת התיאטרון החשוכה.

זרקתי חיוכים, זרקתי את הכול, מילאתי עולם צבוע בשלל גוונים
בהירים,
כאלה שיש רק באותו מקום, החשוך ההוא.

אם תגלו ובאמת מה זה שם קורה, אז תדעו את סודי המדופלם,
את המחבוא של הזיכרון המושלם, א ו ת י.

רק עכשיו אני מבין איזו תקופה של רחמים עצמיים זאת הייתה,
רק לא לחזור לשם 23.2.08