השיחה קולחת, רגע בדיחה שנזרקת לאוויר, רגע סיפור אישי מכיתה
ג'. עמוק בפנים, אני יודע שאני רוצה. האמת שאני כל כך רוצה
שאני הופך את זה לאמיתי, שגם היא רוצה. כל תנועה, כל קימור של
השפה הופכים להיות הזמנה אינטימית של מגע שפה אל שפה, ממש כמו
עכשיו במבט החטוף.  בטן. היא מאותת לי לחזור לעולם המציאות
באיוושה עמומה. השעון מראה שעברה רק שעה מאז שנפגשנו והמוח
משדר שזה לא הגיוני ליזום. אז איך יוצאים מזה? פוליטיקה? זה
יכול לגרום לפיצוץ. עוד בדיחה? אולי היא תצחק בכוח. ושוב מגיע
לו עוד מבט חטוף של עין בעין. ההזמנה עדיין שם. אמיתי או לא?
אני לא יודע וזה עלול להיות מסוכן. או שכן או שלא... השפלת
מבט. נדבר על זה. הפה מצליח להוציא גיבוב שטויות שהמוח החדיר
בו את המושגים "מתבייש", חוסר טאקט" ו"פעם ראשונה" יחד עם עוד
כמה מילות קישור שיצרו בצורה שנראתה לו הגיונית לצור
משוה.שלפתע מגיעה תגובה, ועוד חיובית! ראש מתחכך בראש, אף באף,
על החיים ועל המוות... נשיקה.
זהו? באמת? זה??? אני לא מבין מה היא עושה! או אולי אני זה שלא
מבין... למה הפה פתוח ככה? והלשון, מה אני אמור לעשות איתה?
ולמה בשם שמיים הריר כל כך חם? אנסה לסגור את הפה מבלי לנשוך
אותה.
מרוב התרגשות שכחתי את הלהט. מבט חטוף, אני מנסה שוב. התחלתי
טוב, אבל למה עם צד  שמאל? אנסה להחליף צד. איך מחליפים צד?
הכי טוב זה פשוט לנסות. יד מלטפת ומרמזת על המהלך הקרב...
מתחיל להזיז את הפנים תוך כדי מעשה.. אף בדרך! אף בדרך! היסוג!
היסוג!
ה ת נ ג ש ו ת ! ! !
מצח כואב. אין  מספיק אור לראות מה הנזק אצלה.
ננסה שוב. יופי, הצד נכון, קלטתי את הקצב שלה, הריר בשליטה...
הפנים כולם בשליטה. רגע, מה עם הידיים?! מה אתן עושות! זה לא
הזמן! מה האופציות שלי? שיער, פנים, מותן, ירך, כתף... רק לא
שם, אל תסתכל לשם אפילו! יופי, אני מרגיש סימני סיום... זה
נגמר, אוויר צח חודר לריאות... זה נגמר...