הכעס שזרם כדרך קבע במערכת הדם שלי
יצר בועות ומערבולות כמעט בכל שיחה ומפגש ביננו.
חצי מילה שלך, חצי עווית וכבר הייתי מתפוצצת.
לפעמים הייתי צועקת ושולחת בך מסמרים שאולי כמוני גם את
תדממי.
אבל לרוב היתי מתנתקת הולכת רחוק ולא בשביל לחזור.
הכעס שפעם זרם ובעבע התחיל להצטבר ולחסום לי את הלב.
לא יודעת איך לסנן את העצב את הכעס את הרעל הזה החוצה.
חצי מלה שלך, חצי עווית ואני מתנפצת לאלפי חלקים.
לא עומדת בעומס...

את כל החלקים מכניסה לדלי, לא משאירה אפילו רסיס בחוץ.
ואז את מסתכלת עלי וברגע של בהירות מבקשת סליחה.