בלילה עשינו אהבה, מהסוג שרואים בסרטים, וכל מה שהיה חסר זה
פסקול דביק עם סקסופון. בעצם זה לא היה ממש לילה. יותר לפנות
בוקר כזה, כשיש אור לבן בוהק בחוץ אבל באמת שעדיין חשוך. שכבנו
במיטה אחת ליד השנייה, בשקט. נדמה לי שעבר הרבה זמן כבר, כי
נרדמת. הסתכלתי על הגוף הערום והמושלם לידי. כל כך קטנה
ועדינה. שברירית. כמו פיה קטנה. החזה שלך עלה וירד עם הנשימות,
ואני עקבתי. מהופנטת. למעלה, למטה, למעלה, פינה של שמיכת פוך
מכסה אותך - אבל רק כמעט. מחייכת חיוך של שינה, כזה של חלומות.


חזרנו מאוחר הביתה. התעקשתי, שוב, על קיצור הדרך, זה שעובר ליד
בית הקברות, זה שאת עוצמת את העיניים כשאנחנו נוסעים בו. בשקט.
אני מדברת איתך עם הידיים שלי, ואת עונה בשפתיים רכות. כי
אנחנו לא צריכות מילים, לא עכשיו.

הפעם הרכב לא נתקע, ואת לא יצאת כדי לשלוף את המשולש המטומטם
מהבגאז'. הסובארו השיכור לא העיף אותך 50 מטר קדימה, ואני לא
הייתי צריכה לצרוח לאלוהים, לשטן ולכל העוזרים שלהם שיעשו
משהו.

בלילה עשינו אהבה, ואמרת שאת רוצה. ואני לא שאלתי מה, כי לא
הייתי צריכה, כי ידעתי. וסוף סוף לאמא שלי תהיה קצת נחת, כי
תהיה חתונה - אולי בלי רב, ויכול להיות שחלק מהדודים לא יגיעו,
אבל תהיה מסיבה ושמלה ורבע עוף עם תפוחי אדמה ופטריות ועוגה.
העוגה לא חייבת להיות פרווה, כי גם ככה אין רב, אז למי אכפת.
זו יכולה היות עוגת שוקולד לבן ושמנת, מושחתת, כמו שהכנתי לך
פעם, מזמן, ואת אמרת שזו עוגה של חתונות. את זוכרת?

חזרנו מאוחר הביתה, וכשעברנו את בית הקברות חלף לידינו סובארו
מזגזג, ותפסת לי את היד ומלמלת "איזה פחד", לא אלי, ולא בטוח
שלעצמך. תמיד מישהו מקשיב, את אומרת, אז מה אכפת לך למלמל
לפעמים? אני לא מצליחה למלמל, אני מתפדחת מעצמי, ואת צוחקת עלי
כל פעם מחדש.

הפעם מצאנו חניה כמעט מתחת לבית. מאז שאיבדת את השלט של השער
לחנייה בבניין, ומאז שאני רבתי עם הירש מהועד בית, זה המשחק
שלנו - לחפש חנייה. ולא הייתי צריכה לחזור ולראות את הירש צובע
את הדלת של המחסן בפעם החמישית החודש, ולקבל ממנו מבט מכוער
שתוהה למה אני חוזרת בצהריים, מטונפת, מסריחה מבית חולים ודם
ודמעות.

בלילה עשינו אהבה, ומלמלתי, בשבילך.