אני נותן מבט איטי ותפילה מהירה לכיוון החלק הפנימי של
האוטובוס. כן, קיבלתי את הכיסא ליד החלון. כנראה שהפורטוגזית
שלי ממש משתפרת! אז עם בורקס ברזילאי ביד אחת וטרופית עם ציור
של משהו שנראה כמו אננס מסטול ביד שנייה, אני תופס את מקומי.
אז מתחיל נוהל הנסיעה הקבוע: קודם כל דואגים שהתיק יהיה בשליפה
בשבילי (אבל רק בשבילי), אחר כך מכוונים את הכסא לזווית
הנכונה בדיוק כדי שאני אוכל להירדם בלי כוונה ובהתאם כמובן גם
את משענת הרגליים. אוטובוסים כאלה גם מחייבים בדיקה זריזה
לכיוון המקרר לראות אם יש בקבוקי מים בחינם כי כמה שאני מתנהג
ונראה כמו מקומי, אני עדיין ישראלי. טוב, אז הפעם לא זכיתי
במים. אבל מצד שני האוטובוס התחיל לנסוע ואף אחד לא התיישב
לידי, אז בכלל הרווחתי.
השלב הבא הוא לבחון את הנוף בחוץ ולהחליט אם חמש שעות הנסיעה
הקרובות יעברו בהאזנה למוזיקה וצפייה בנוף, בקריאה, או בשילוב
של שניהם. בחוץ אני כבר מתחיל לראות את האוכלוסייה שגרה
בפרברים של העיר, וזה לא מראה מלבב במיוחד. אישה שוטפת את
הבגדים שלה בנהר מזוהם, לא רחוק משני ילדות שמתרחצות בעירום
ודואגות להראות אחת לשנייה מי יודעת להשפריץ יותר חזק. הן לא
נראות לי יותר מבנות תשע.
מעניין אם הן יודעות בכלל באיזה מצב הן בעולם הזה. האם הן
מכירות סוג חיים אחרים? האם הן מבינות לאיזה עולם הן נולדו?
אני לא בטוח בכלל שההורים שלהם מכירים מציאות אחרת, מציאות של
חשמל וחינוך. ואיך זה קורה בכלל, הניתוק הזה? מה, זה עולם אחר
לגמרי? לי זה לא נראה כמו כדור הארץ שאני חי עליו. לא מובן איך
נוצר מצב כזה בכלל מלכתחילה. לא נולדנו שווים כולנו? ואיך בכלל
הם הגיעו לפה ואני הגעתי למקום קטן כזה במזרח התיכון? קשה
לתפוס שבעולם כל כך קטן חיים כל כך הרבה אנשים קטנים, אבל כל
אחד הוא עולם ומלואו. כל אחד הוא מחשבות, רגשות, אמונות. זה
בכלל אני לא אצליח לתפוס לעולם. הרי אם אנחנו כל כך דומים, איך
יכול להיות שאנחנו כל כך שונים באופי שלנו? מה גורם לי לקלל
בערבית כשאני עצבני ולאישה עם הבגדים לרקוד ריקוד מוזר כשהבת
שלה חולה?
איך היא הגיעה לזה? איך אני הגעתי לתרבות שלי? מה גרם לנו
להיות ככה? התרבות שלי, של המקום שלי והזמן שלי, היא משהו
שמפליא אותי תמיד. אני קצת חושב אפילו שכל דבר קטן בחיים משפיע
על המציאות שלנו בצורה דראסטית בסופו של דבר. משהו בסגנון
"אפקט הפרפר", אבל לא בצורה אשטון-קוצ'רית-הוליוודית כזו. אולי
פרפר שנפנף בכנפיו לפני 250 שנה גרם לאריאל שרון להחליט להוציא
את רצועת עזה משטחה של המדינה היהודית היחידה בעולם. זה נשמע
הגיוני בכלל? יש בזה משהו הזוי, משהו שקשה להאמין וקל לבטל,
אבל יש בזה גם אלמנט מסקרן ולא מרפה. הרי במבט עלינו, על העם
שלנו, יש כל כך הרבה שקשה לתפוס. ובכלל, מי מגביל את זה פה?
איך אפשר להסביר את התופעה הזו, שוקראים לה עולם? מה ייתן הסבר
הגיוני לעץ הזה, הפרה הזו וענן הגשם הזה?
אולי בכל זאת קיים איזה כח עליון שמשום מה בימינו נקרא
אלוהים? זה בהחלט מבטל לי את כל השטויות האלה על פרפרים
בהוליווד. אבל איך אפשר להסביר את זה? ולמה, אם הוא כבר קיים,
הוא עשה את הכל כמו שהוא? למה כל אחד סוגד לו ועובד אותו בצורה
אחרת? מה גרם למצב שאנחנו נלחמים והורגים על הכוח העליון הזה
בימינו? זה עצוב לחשוב שהדבר הזה, אלוהים או מכשפה או ברווז
סגול ענק, זה מה שגורם לנו לתאוות דם כזו. בכלל, איך אנחנו
הגענו למצב של אהבת המלחמה? מי המציא את הדבר הזה, טרור, ומה
הוא ניסה להשיג בזה? אולי החיים של לפני 450 שנה היו הרבה יותר
טובים? נכון, לא היה חשמל, מים זורמים, כבישים ו"הישרדות האיים
הקריביים", אבל היינו יותר תמימים בסופו של דבר.
ואולי בעצם לא. הרי גם אז היתה שנאה, רק בצורה אחרת-
אינקוויזיציה, רדיפות, מעמדות בין בני אדם. אז מה, אנחנו
שונאים מטבענו? נולדנו יצורים רעים? יש לנו השפעה על העובדה
הזו בכלל, או שאנחנו בתור בני אדם, מטבע הדברים, ייצור שפל
ומתועב? קשה לי לחשוב על מישהו אחד שאני מכיר שלא שונא, שאין
לו את היצר הזה בתוכו. מצד שני, גם לא קיים דבר כזה מישהו שלא
אוהב. אז מה, זה עניין של איזון? ואיך נקבע האיזון הזה?
אולי זה בעצם מה שקובע איזה בן אדם אתה. אפשר לדמיין את זה
בתור שני כוחות (או אולי אפילו יותר) שנלחמים על השליטה בתוך
האדם. על המחשבות, הפעולות, הרגשות. אז בעצם האנשים ה"רעים"-
גנבים, רוצחים, פוליטיקאים מושחתים ומעריצים של מאיה בוסקילה-
הם בעצם אנשים חלשים. אבל מצד שני, בעצם באימרה הזו אנחנו
נותנים מן לגיטימציה להתנהגות כזו, לא? זה חייב להיות מעבר
לחולשה, כי חולשה זה גם משהו תמים בסופו של דבר. זה כמו שבן
אדם שרוצח יטען שהוא חולה בנפשו. אני יכול לשים רגל לברזילאי
השזוף והחתיך הזה שיושב 2 כסאות לפני כשאנחנו יוצאים
מהאוטובוס, הוא יפול וישבור את האף ואני פשוט אטען שאני חלש
ושלא יכולתי להילחם בתחושת הקנאה המרשעת שהשתלטה עלי. אני
תמים, לא יכולתי לעשות כלום.
והרי יש מדינות בעולם שזה מסוגל לתפוס בתור קייס בבית משפט או
לפחות לגרום להקלה משמעותית בפסק הדין. זה בכלל נשגב מבינתי,
כיצד הגענו למצב שהדין שאתה נושא עבור מעשה שאתה עושה, תלוי
במיקום הגיאוגרפי שבו אתה נמצא. הרי שוב, נולדנו שווים, לא? זה
לא אומר שאנחנו צריכים להיות אחראים למעשים שלנו בצורה שווה?
ועוד לא נכנסתי בכלל לנושא הזה, המושג הזה "אחריות". מה זה
בעצם? איך הגענו למסקנה, לתפיסה שיש את הישות הזו "אחריות"
שעוזרת לנו להסביר מצבים בחיים. בעצם אנחנו עובדים על עצמנו,
לא? הרי מצד אחד אנחנו טוענים לכוח עליון אך מצד שני אנחנו
רוצים שנהיה מודעים למעשינו ולאפקט שלהם על החיים שלנו ושל
אחרים ומצד שלישי בכלל שתי הגישות האלה הן סוג של גורל כלשהו
וגורל זה מוסג כל כך אבסטרקטי שמתיימר להסביר את החיים אבל לא
נותן רמז לגבי כלום כי...
"אמיגו. אמיגו!"
אני מפנה את הראש ורואה את הכרטיסן, עומד לידי ומחייך.
"אסטה סואה פראדה, נון?"
"או... סי סי מויטו אובריגדו," אני מודה לו, חוטף את התיק
וממהר לרדת מהאוטובס. בחוץ, אני לוקח כמה ביסים מהבורקס הקר
ותוהה לעצמי כמה זמן כל הנוסעים ישבו והסתכלו עלי בוהה בחלון.