הברז טפטף טיפות שמנות לתוך כיור הכלים המלוכלכים. הוא ישב ליד
השולחן ועישן סיגריות כשהוא מצפה לבואה. מספר מטבעות שחוקים
היו מוטלים על שולחן העץ - כל ממונו לימים הקרובים. הוא הביט
לרגעים, קצת נפחד, בלילה הכבד דרך החלון הקרוע בקיר. כל העיר
הקטנה טבלה בייאוש, עיר פועלים קשיי יום. אנשים כולם היו
הולכים שפופים, מביטים באספלט, נפרדים בכאב מממונם הדל. בלילות
היו פושטים זקנים וזקנות על ארגזי הירקות הרקובים בפתחי
החנויות. קבצנים נכים היו תובעים מטבעות בתוקפנות בצלצול פח
קלוף מכסה - פחיות של חמוצים. הם היו פושטים את רגליהם הרזות
והלבנות ומפשילים מעלה את מכנסיהם באקט של פשיטת-רגל לעוברים
ושבים. מעט מאוד היו זורקים להם מטבעות. רבים האנשים שכאבו את
כאבם והרגישו אשמים, אך עברו לידם כשהם משתדלים להתחמק ממבטם,
בעוד הפחית הקטנה מצטלצלת באוזניהם בתוקפנות. רדיו שבור עמד
ליד הקיר בפינת דירת החדר. הוא ניסה לתקן אותו, אבל לא היה
מיומן בזה, וחשד שדפק אותו יותר. מלבד הרדיו השבור עמדה צמודה
לקיר הסקת מים שלא פעלה, כבר שנים. מחוברת לצנרת הבניין
בצינורות גסים מרופדים בצמר מכונות. האוויר היה חם, וזה היקשה
על נשימתו. היה משתעל, נחנק, מתעשת, וממשיך לשאוף מהסיגריות.
הוא הרגיש בושה על שהוא מוציא כסף לסיגריות כשהמקרר כמעט ריק.
הוא ראה בזה חולשת-אופי של אדם חלש. דלת נטרקה בכוח אי-שם
בבניין. הוא חשב שמעבר לקיר, זה שצמוד לדלת ושבו לא הייתה
תמונה או רהיט, נמצאת המקלחת שלה. כל לילה היא מתקלחת כל-כך
קרוב אליו. לו רק הקיר היה הופך שקוף, רק לעיניו. הוא חשב על
עיניה, והפנים המתוקות, המלאות אור. נבצר ממנו להבין כיצד שמרה
על אור פנימי כזה בעיר של אומללים. היא האירה את כל לבו רק
בהביטה בו. היא הייתה מחייכת, כמעט תמיד היא חייכה אליו. פעם
היא לא חייכה, והוא נכנס לחדרו וגלגל בראשו רעיון התאבדות.
במקום זה הוא פתח בקבוק וודקה ושתה עד שהתעלף על השולחן.
בבוקר, מטושטש, הוא שמע אותה יוצאת ובירך אותה לשלום. והיא
חייכה.
הוא סובב בשתי אצבעות את המטבעות על השולחן, כמו סביבונים. רגש
של חולשה החל לפתע לטפס לו בבטן. באוזניו הדהד קול רחש כה חלש,
שנדמה שהכביד על החדר, ולא נשמע באמת. הוא קפא והקול התחזק,
הרחש הפך לקול רגליים עולות במדרגות. הוא קרב לדלת ונשם
עמוקות. כשהנוכחות שלה הייתה ממש שם, הוא פתח את הדלת כדי חצי
ובירך אותה לשלום בחיוך מלבב ומקווה לחסד. תנועותיה היו
איטיות, היא הייתה עייפה, אך עיניה היו קורנות, מלאות חיים
ואור, וחיוך עניו וטוב-לב התפשט על שפתיה, האיר כוכבים בעיניה.
אל תהיה עצוב, היא אמרה, כולנו סוחבים. תישני טוב, הוא אמר לה,
אני אשמור עלייך מעבר לדלת. היא חייכה ונכנסה לחדרה. הוא סגר
את דלת חדרו חרש, ולבו התפקע באהבה ויופי. נע בחיוניות לעבר
השולחן והצית סיגריה בלי לשבת, גופו בריקוד קטן כמעט
בלתי-נראה, כמעט מלא חן. הוא פתח את שמשת החלון עד הסוף, הריח
את הלילה. נשימתו הפכה קלה יותר, גופו פחות נוקשה. מעבר לקיר
נפתחו מים והוא הביט בקיר כמהופנט. אצבעותיו הניחו את הסיגריה
הדלוקה במאפרה, ורגליו קרבו אל הקיר. אצבעות ידיו ליטפו את
הקיר, כמו לקלוט את מה שהעיניים לא רואות. כל-כך יקרה, חצו
המילים בראשו בלי להניע שפתיים. הלב כאב. לו היה צעיר וחזק
שוב, מניח ראשה על כתפו, ושומר.
ששום כאב לא ייכנס ללב הזה, לעיניים האלו.
שהכוכבים תמיד יאירו. |