[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







גיא שמש
/
פרגמנטים 2

אתמול בערב העליתי באש את הכותונת הכחולה. העליתי אותה באש
בתוך חבית בחצר. ידעתי לספר שהכותונת הייתה שייכת לנערה שלי,
הנערה שכ"כ רצתה אותי, ואני לא יכולתי.
באותו לילה קודם של שמיים מאיימים היא שכבה עם שני גברים. שני
גברים שמנים, מכוערים וחצופים, שעשו בה מעשים. היא הייתה
שיכורה וממוסטלת על גראס, גם הם. היא לקחה אותם לחדרה, ושם הם
פתחו אותה כמו בסרט, כמו אריזת הפתעה. היא חיכתה שאני אבוא
לראות. היא רצתה להכאיב לי. ראיתי את הצללים עוד מהחלון, ולפי
הצללים ה-ורודים שריחפו על ה-וילון הכתום-סגול ידעתי בדיוק מה
הם עושים. ידעתי מה היא עושה, היא פשוט נתנה את עצמה לאונס,
מרצון.
אני לא אדם אמיץ. גם לא חזק. אבל כמו כוח ממעל נכנס בי, כוח של
טירוף. לקחתי לום, שהוא מוט ברזל מעוקל, פרצתי את הדלת ו... לא
רציתי להרוג אותם. התמקדתי ברגליים. לקחתי אותה משם, ושרפתי את
הבית. משום מה לא חשבתי שהם שם, והם נשרפים. הצעקות והדמעות
והצרחות שלהם כמו לא הגיעו אליי, הכול היה מטושטש. שמתי אותה
אצלי ופשטתי מעליה את הכותונת. כותונת כחולה, תחתיה הייתה
עירומה, כה קטנה... עדיין ילדה. שטפתי אותה, הלבשתי אותה, משום
מה לא חדרה לתודעתי שום משטרה, שום פשע שנעשה. הייתי מטורף,
נעול על מחשבה צרה.
בבוקר דפק על דלתי סמל משטרה. היו לו עיניים אפורות ובהירות
מאוד, עיניי נחושת. הוא לא דיבר הרבה, הוא הבין מה קרה. "הבית
הזה יכול להירגע," הוא אמר, כרמז. "תשמור על הקטנה."
כל היום שיחקתי באקדח. לא ידעתי את התשובות על מה שקרה. ובערב
לקחתי את הכותונת הכחולה ושרפתי אותה בחבית.



דפיקות בדלת. אני שוכב על המיטה, נושם את כל העשן שעישנתי
בחיי, ומעל לבית מתנדנדים כוכבים שעמדו שם תמיד וזוכרים לפני
ויזכרו אחרי והם צוחקים. דפיקות בדלת. "יכולת להיות שלי." אמר
האיש עם הזקן הלא-ארוך ותיק נהגים גדול על הכתף, כשעיניו
צוחקות כמו בן-זונה אמיתי. "יכולת להיות שלי. היית רוצה שאני
אהיה אבא שלך?" ואימא מסמיקה כל כולה כמו ילדה קטנה, והוא עומד
שם גדול וחזק, ואני מחכה שאימא תגיד משהו במקומי, והיא לא
אומרת, היא שותקת. "היית רוצה?" ואני בכוח מחלץ לא מבין שפתיי,
והוא צוחק. "יש לך אבא טוב? אתה אוהב את אבא שלך? יש לך אבא
טוב?" דפיקות בדלת. בחוץ הלילה, וכולו מתנקז פתאום למי שדופקת
על דלתי. אני מרגיש את הריח שלה עד לכאן. ריח של שדים. ריח של
עצים מתקלפים. שתלך, אבל היא תובעת.
אני קם ומיישר את המכנסיים, לוקח שלוק מכוס קולה שעומדת פה כבר
חצי שעה. החושך שולט על כל הדירה, רק מנורה קטנה מאירה צלליות
בתוך הבית הזה. אני דוחה סיגריה, בכוח, ופותח את הדלת. תבכי,
למה את לא בוכה. "גיא. בודד לי. תן לי להיכנס." העיניים שלה
מתקלפות מבדידות לא שפויה, אני זז והיא נכנסת, שואפת אוויר כמו
להכניס לתוכה את הבית, את הצללים. היא לא מבינה למה אני מביט
בה כך, ואני סוגר את הדלת. מלטף את קופסת הסיגריות ויושב.
"חשבתי לצאת קצת, לראות." והיא מזיזה את עצמה לכיוון המרפסת
ושואפת את כל האוויר מגובה של ארבע קומות.
"אוויר טוב." היא אומרת.

אחרי שאנחנו שוכבים היא שוטפת את הפנים, שמה תחתונים, חולצה
ומכנסיים בלי לסדר אותם על עצמה. כפתורים פתוחים, המכנסיים לא
מהודקים, כפות רגליה היחפות מציצות מהשרוולים הארוכים מדי. אני
עם סיגריה בפה, שואף את הטעם בלי להדליק, ומחזיר לשולחן ליד
קופסת הסיגריות. היא מספרת לי על אנשים שהחליטו למכור את נשמתם
לשטן, ורוחות-רפאים שמסתובבות בינינו, אנחנו לא רואים.



היא הייתה יפה. אני הולך על המים ורגליי שוקעות, והיא מושיטה
לי יד באדישות, וכבר מושכת חזרה. אני צולל בתוך צינורות ברזל.
מלתעות דגים קטנים חושפים אליי שיניים. ואני חותר אל החמה.

ישבתי בקצה החדר, העליתי עשן. היא רועדת על הרצפה, ממררת בבכי,
מלאה חרדות. על הקירות יש מלא צללים שמשחקים וחושפים שיניים
וטפרים. והיא מביטה על התקרה, שם מאכלת מתהפכת של גיהינום
היישר לבלוע את ראשה. "תציל אותי," היא מבקשת. אני מחריש,
ויושב בוכה בלב, אך לא זז. מלאכים מקפלים את כנפיהם ודוהים
הרחק, הרחק מכאן, ובשמיים אובך חולה של ירוק-זית זוהר. אני קם
מהספה היחידה וניגש למטבח, מקלף פיסטוקים ואוכל אותם אחד-אחד
באדישות. מאוורר תקרה עושה עיגולים באוויר. מפזר ניחוחות של
אוכל רקוב, שעורה שרופה ופלדה מלובנת.



אני כיסחתי אותה, הוא אמר, ורעד כמו נחש מסומם. אני לא יודע מה
לעשות, היא תזיין לי את הצורה, היא חכמה ממני, תחמנית, יש לה
גב. דווקא בגלל זה אהבתי אותה, העוצמה שלה, אבל עכשיו זה מופנה
אליי. גיא, אני פוחד רצח, היא מסוגלת לעשות אותי נכה, או
משוגע. היא עלולה להרוג אותי, אני מכיר את השיטות שלה, זה יהיה
באיטיות.

אני אומר לו אל תדאג, חמיצר. תדברו, יהיה בסדר. היא אוהבת
אותך, אתה יודע. תדברו, כמה הסברים, תשפוך את הנפש ואת הלב,
תחשוף את חולשותייך ומה הביא אותך לזה, תישבע לה שלא תעשה זאת
שוב, היא תסלח.

היא לא תסלח, הוא אמר. אתה בכלל לא מכיר אותה. נתנה לי אהבה כה
גדולה, כן, באמת אהבה אותי, ואני ככה כיסחתי לה את הצורה. אתה
יודע איך אהבה מתחלפת בשנאה, בצ'יק. אני צריך לברוח מהארץ,
בן-אדם. אני אסע ל... אני לא אגיד לך שלא תסחט את זה ממך
בעינויים. אני הולך, רק שאני יכול להגיד לך שלמקום רחוק מאוד,
מקום בו קל ללכת לאיבוד. אני אעבוד שם בכל עבודה, אני לומד
מהר, גם שפות. אולי כמה דוברי עברית יעזרו לי. אני עף מכאן,
גיא. אני עף ממך, אני עף ממנה. זהו, נגמרו לי החיים כאן. אני
הולך להתחיל מחדש במקום נקי לגמרי. אולי תהיה לי אישה, אולי
גבר, אני אגדל חזירים אולי, או אאלף סוסים. אולי אני אזרע חיטה
או שעורה. אולי אצמיח דשא בגנים ציבוריים ענקיים כמו שכונות,
אתה יודע. אולי גם איפה, יכול להיות, אגור בקרוואן, אבל רק
בהתחלה. אשכור דירה, יהיה לי שקט, כמה בנות יפות, או בנים, אני
אסתדר. אתה לא תשמע ממני, למה אפשר יהיה לאתר.



היא הייתה שמה סיגריה בפה ומסתכלת עליי, ואני הייתי מצית לה.
אמרה אתה שמן, דוחה, איך אני אשכב איתך. אבל בכל פעם מחדש היא
הייתה דופקת אותי כמו חזירון קטן. אני הייתי משתנק, ומפרפר,
ומחרחר, והלב שלי עושה הרבה בום-בום. כמעט התקף לב. משתוללת,
רוכבת עליי כמו על סוס-יאור. אני רוצה להגיד לה תאטי, אני מת,
אבל פוחד שזה יגמור ת'סקס בינינו.

אין לי כוח לנשום. והיא רצה מפה לשם, עושה התעמלות. אומרת אוכל
בריא, אוכל בריא, ורוקדת בדיסקוטקים לא איתי. דווקא רוקדת יפה,
פעם ראיתי. כמו זונה של האמזונס. ובשמשה דופקת השמש כל הזמן
בתוך הראש, ואני אומר לא יוצא מהמקלחת, אבל יוצא. היא רטובה
בתוך המיטה, לובשת רק תחתונים, אומרת מה אני עושה עם אחד כמוך,
אתה שמן, דוחה. ואז מורידה לי את המכנס ומוצצת ובולעת, כמו
זונה. מלטפת לי את הרגליים.

וגם חכמה ממני, אני לא מבין כלום. לפעמים היא מדברת איתי מילים
כאלה מסובכות, אני אומר לה, מור, אני לא מבין. אין שכל, אין
שכל, היא אומרת לי ומצביעה על הרקה. היא עושה כל מיני אירובי,
אני לא מבין. זזה, מקפצת, מותחת, מקפלת. טוב תני סיגריה, אני
אומר. תמות לבד, היא הייתה אומרת, וזורקת לי את החפיסה ישר
בפרצוף. את לא רוצה אותי, אני הולך. אין לך כוח לרדת במדרגות,
הייתה אומרת. עוד מעט תמות, לא אכפת לי להישאר קצת זמן.
הייתי גולש באינטרנט, רואה פורנו. תפתח ת'חלון, היא הייתה
צועקת, ואני הייתי מגביר את האנחות ברמקולים. אח"כ הייתי שומע
אותה מתקלחת, ואז הייתה באה אצלי, שמה סיגריה בפה ומסתכלת
עליי.

ואז הייתה אומרת שאני לא בשבילה. מחפשת אותי בספר, מחפשת אותי
בשירים. רצה לשאול את השכנים, תגידו, לאן הוא נעלם. והם היו
צוחקים והיא הייתה צועקת  - חטפתם אותו, אנסתם אותו, שלחתם
אותו בחבילה להונדורס. ואני הייתי אומר לה, ככה בשקט, אני פה,
מור. והיא הייתה בוכה, קורעת חלונות בקירות, אומרת מייללת מי
יביא לי את החזירון שלי, למה הלך, הייתי טובה אליו, בלעתי.
ואני הייתי מכין לי כוס קפה ויושב במרפסת, שומע את שירי
הגעגועים קורעים את הנשמה. מור, הייתי קורא. אני שומעת את
קולו, היא הייתה מתייפחת. אני שומעת אותו קורא לי. הייתי נאנח,
לוגם מהקפה, מביט אל הרחוב שהחשיכה התחילה לצבוע אותו. למה הוא
עזב אותי, אימא. היא הייתה בוכה לה בטלפון. הייתי לו מה שרצה,
אהבתי אותו, אימא. את יודעת כמה אהבתי. מצצתי, ובלעתי. וככה
הייתה בוכה לאימא שלה, ושירי הגעגועים הדיכאוניים האלה עשו
אותי עצוב. התחלתי לחשוב למה באמת עזבתי אותה. היא הרי הייתה
בחורה כ"כ טובה. היא הייתה טובה אליי. למה עזבתי אוצר כזה. ואז
הייתי נכנס מהמרפסת לסלון ואומר מור. חזרתי.



היא מותחת את האיברים שלה על המיטה, ואני עסוק בלפוצץ לה את
הצורה. אני אוהב לפוצץ לה את הצורה, הדם הנשי הזה שניתז לה
מהשפתיים כמו בסרטים עושה לי טוב על הלבלב. היא בוכה כמובן,
ואיך לא תבכה. בנות הן בכייניות. אז עד שהיא תירגע אני פותח
פחית בירה ומחכה שהיא תעבור מבכי לפחד, זה המקום הכי טוב
בשבילי. ואז אני אומר לה ככה, אתה יודע - בעדינות ותקיפות,
"למה את גורמת לי לעשות את זה?" כי כאילו אני באמת לא רוצה
להרביץ לה, אבל היא גורמת, דורשת, מפצירה בי לעשות את זה, היא
משגעת אותי. "את משגעת אותי." אני אומר לה שוב ושוב. ואז אני
עובר ל"את משגעת." ואז כל מיני כמו: האוזן שלך משגעת, הציצי
שלך משגע, האף שלך משגע וכו'. ואז בא החיוך. כי היא יודעת שאין
לה לאן ללכת, עם מי היא תהיה? עם איזה הומו שיגיד לה מומי
ומאמי, ולא יידע להגן עלייה? כי מי שישים עלייה אצבע מת. פשוט.
מי עוד כמוני ייעשה בשבילה דבר כזה?

"אני אוהב לדבר על זה," הוא אמר, "זה פותח לי את הראש."
כשאני יושב עם הבירה היפה שלי על המדרגות, והוא בא עם כל הכיפה
והציצית, ומספר לי כאילו דברים כאלה של יהדות. ואני לא בדיוק
מקשיב, אבל המילים חותכות. ואני שותה מהבירה, וממעל השמיים
כחולים, ואיזו אנפה קטנה צוללת לה לתוך הקן הקטן שלה, והוא
נותן בי מרפק ואומר תקשיב, תקשיב, ומתלהב כזה כמו מטומטם,
וחופר לי את האימ-אימא של התורה שלו. הופך לי את הראש. ואני
אומר לו יפה, הבנתי. לא משנה לו, אני לא הבנתי. ואיזו חבורה של
שלוש בדיוק עוברת, והעיניים שלהם לא מוצאות חן בעיניי. נראה לי
הם בונים עליי, אז אני נדרך. והוא כזה מלטף את הסנטר ואומר את
כל המילים המוזרות האלה על גאולה ומשיח, ולמה זה קשור לחדשות
של היום, ואיראן, ואובאמה, ואפילו התאומים, וכל מיני מילים
שמסתובבות כי גם חלק בארמית, והשמש שורפת אותי אז אני שותה עוד
בירה, ואני חושב איך שברתי לשמשון את השמשה של המכונית, והלפלף
הלביש עליי בית-משפט. והוא אומר תשמע, ומפריע לי, ואני אומר
בסדר, וחושב אם להביא איתי סכינים כשאני הולך עם החבר'ה בשכונה
ליד, כי נראה לי שמו עליי עין. והוא אומר תשמע, זה יפתח לך
ת'ראש. ואני אומר באמת הגיע זמן לפתוח ת'ראש לשמשון, למה הביא
עליי בית-משפט. והוא שותק.



בלילה הייתי יושבת מול הטלוויזיה, לא רואה שום-דבר מלבד
זיפזופים. והוא היה בא, מתופף בנעליי-הבד שלו, כולו דיוק
ויראת-כבוד למעשיו, ובוחן את כפות רגליי. על המסך איזה שני
ליצני בובות, מקרקרים ואוכלים עוגיות, מזכירים לי את רחוב
סומסום. והוא דומה לגיישה ממין זכר, עם הסגפנות הדקדקנית שלו,
בוחן ומעביר כרית אצבע על אצבעות רגליי, לבדוק אם גזזתי נכון
והיטב. אז בודק בכל רגל שלא צץ עור קשה, והוא עדיין רך ודקיק
כשל תינוק. ואז היה בודק בין האצבעות אם אין לכלוך או פטריות.
וכשגמר היה מחייך אליי חיוך דקיק, כמו חתך חד מתחת לאפו הקטן,
וחוזר לחדרו, נעלם. וכשאני מביטה על כפות רגליי כדי לעכל את
המעשה שעדיין לא עיכלתי, הייתי שומעת מוסיקה עממית צרפתית
מהמאה ה-18 עולה ברמקולים הלבנים המפותלים שלו, כמו צועקת
חלושות מאחורי מיליוני מנעולים.

בשעת חצות בדיוק הייתי פורעת את שיערי ונכנסת לחדרו יחפה. כמו
תמיד הוא התחיל כבר בלעדיי, היה יושב שפוך ומעוך בין הכרים,
מכנסיו הדקות ותחתוניו הלבנים הרחבים מופשלים, זקפה ענקית
מרוממת זקופה בחיבור של רגליו, ועיניו הקטנות מתרוצצות
באין-אונים בארובותיהן. הייתי מתיישבת על קצה המיטה, נוגעת
קלות בכף-רגלי בזקפתו האדירה, וזרם אדיר של זרע היה שוטף את
המצעים, ניתז על רגלי. והוא נדמה כנחנק, ועיניו יוצאות
מחוריהן, עד שהאורגזמה הארוכה הזאת הייתה נגמרת, והוא היה יושב
עייף ומובס, מביט בי בחיבה, מודה לי ללא מילים, ואני בענווה
מתפנה להתקלח.



היא הייתה יושבת ומניחה לפנייה כוס קפה. חובקת ברגליה את הכיסא
הגבוה ופותחת את עיתון הבוקר. היא הייתה יפה מאוד, אבל הייתה
בה כבדות ומבט מעורפל, ואצבעותיה נראו רע. הייתי רקדנית פעם,
נזכרתי שאמרה לי מתישהו. קשה היה לי לחשוב על הגוף הכבד
בתנועותיו מחולל ומקפץ לקול מוסיקה. היא הייתה רזה, זה לא זה.
אבל התנועות היו כבדות, הגוף הרזה הזה היה נע בצורה איטית,
מתנודד כמו לולב, משליך ואוסף את זרועותיו בעייפות, מעלעל
בעיתון באיטיות. לעיתים הייתה שואלת אותי שאלות קצת מוזרות,
כמו איך חיי המין שלי כרגע, אם שדדו אותי אי-פעם, האם אני בין
הבכורים במשפחה וכמה אנחנו, אם אני קורא באור מעומעם את הספרים
שלי בלילה או באור מלא.

"אני הייתי קוראת בספר שמישהי השאירה אצלי איזה שיר, ואז זורקת
את ראשי לאחור. החלונות פתוחים, בחוץ לילה, ורוח של ליל קיץ
הייתה עוטפת אותי כמו הגיעה מהקוטב. הייתי פושטת את ידיי
לצדדים ומרגישה כבדה-כבדה, ובעלת נוכחות. כאילו השפעתי, אתה
מבין? כאילו אהבו אותי."

לעיתים היא הייתה מכרסמת את אצבעות ידיה ומביטה סביב במבט
קרוע. גברים היו מביטים בה בסקרנות, והיא כאילו לא שמה לב,
ואולי באמת. הייתה אומרת כל הזמן תוסיף קצת סוכר. וקוראת לי
מאמי.

ועכשיו.
היא מתעוררת בדירה הריקה. הכול פתוח ומרווח, כל המגירות
והארונות פתוחים, נקיים, ריקים, רק מעט מאוד אבק. והיא מכינה
לעצמה כוס קפה במן תחושה של התחדשות אבל גם ריקנות. היא יושבת
במרפסת העירומה ומזכירה לעצמה את עצמה, שהיא זו שבחרה, ודי
נחמד ככה, חיים עצמאיים במידה, הפינה הקטנה שלה.

אבל עכשיו אין בעצם כלום. לשיר-שיר יש חבר, ואילו היא מחליפה
אותם כמו גרביים, והאצבעות העקומות המקומטות שלה, הזקנות
לגילה, מרפרפות כל פעם על עור של גבר שונה, שלוקח אותה לרגע,
ומבין, ומשלים, עם זה שהיא תיעלם. כולם מבינים. היא לא שייכת
לאף אחד, היא לא שייכת אפילו לעצמה. היא שייכת לשנייה ועוד
שנייה בחייה, שנמשכים כשהיא משתובבת עם כל התכשיטים וגופה הדק
הענוג כלולב, בין זרועות גברים חסונים שונים, שולה באצבעותיה
את השפיך, נכנס מתחת לציפורניים, דבק, ובערבים שאחרי היא מריחה
בסתר את אצבעותיה, כשהחברות מדברות איתה על אהבים קטנים, ואימא
באה ושואלת וחוקרת בעדינות כה רבה, והם מסתכלים עלייה, האישה
הזו, והבנות מתלחשות מאחורי גבה. היא מריחה את קצות אצבעותיה,
והריח החריף-חמוץ של השפיך גורם לה להתמסטל ולהדליק בתוכה את
זכר כיבושה, זכר הגבר ההוא, וההוא, וההוא, שבאו אליה מבוישים
כמו גורים עזובים, ובין חמוקיה, ידיה ורגליה, התרסקו לרסיסים.



השיער שלו פרוע, הבן-זונה לא מתגלח. "תחלמי חלום קטן עליי,"
הוא אומר וחושף שיניים רקובות. "לך תתקלח!" אני צועקת אליו.
הוא מניד ראשו כאילו שמע דבר שטות, ומתעסק בניירות שלו על
השולחן. אני יושבת ליד המחשב והראש שלי הולם. אני לא מצליחה
לגרד עשרים שקל לסיגריות! מוסיקה במחשב, שנות השישים, והבית
עולה בלהבות. אני שומעת קולות מתחזקים והולכים שאומרים לי
לזרוק הכול לעזאזל. הייתי יושבת בכפר, מדליקה את המרלבורו שלי,
ושומעת מוסיקה מהביתנים והקבוצות. הילדים היו רוקדים, והם היו
מתאהבים, והכול היה טובל בריח חריף של יסמין, כשכולם כמוני
חשבו שהם יטרפו את העולם. מי טורף את מי?
"שרמוטה," הוא נכנס בסערה, "חסר לי שיר!"
"אז?"
"תחזירי לי אותו, בת-כלבה!" והוא חובט בי במגושם, הידיים
המסריחות שלו חובטות לי בפנים, והריח, ריח של קיא, סיגריות
ואלכוהול.
"עוף לי מהפרצוף!" אני נחנקת, "מה אתה רוצה? זוז, זוז!"
"תחזירי לי ת'שיר שלי!"
"לא לקחתי ממך."
תחזירי לי אותו, חתיכת..." ופתאום הוא קופא ורץ לשירותים, מקיא
את הזוהמה שלו.
אני ניגשת לשולחן. "השיר הזה?" אני קוראת וקורעת. "או זה?"
הוא יוצא מהשירותים וקצף על שפתיו. "אני אהרוג אותך." הוא
מתכוון לכל מילה, לרגע זה.
"לך לעבוד, חתיכת בן-זונה! שנים אני מטפלת בך, איפה הכסף
שהבטחת, איפה התהילה? 'אני אהיה המשורר הגדול בכול הזמנים,'
אני מחקה אותו, 'אני אהמם אנשים,'..."
הוא מסתכל בי רגע. "אה, זה זמן. זמן וזה הכול. את יודעת שלמענך
אני עושה את זה, בובה."
אני פורצת בצחוק. "למעני אתה לא עושה כלום, רק מזיין. ואתה,
כדאי שתפנים, לא יודע לכתוב. אתה קורא לי 'בובה,' יש לך אוצר
מילים בכלל?"
"בטח, בובה. אני קורא המון."
"את התרגום בסרטים?"
הוא מעווה את הפרצוף שלו מולי כמו מפגר. "את תשלמי על זה, את
לא יודעת כלום." מסתובב, כמעט נכנס במשקוף, ומדדה לחדר.



היא הייתה אוכלת סיגריות, ממש בולסת אותן. זה היה מגעיל. היא
הייתה קונה חפיסות של סיגריות, מרטיבה אותן עם הלשון, ונותנת
ביסים גדולים. היא אכלה הכול, כולל הפילטר. באו החברים כולם,
דיברו איתה, ניסו לשכנע אותה, זה לא בריא, זה הורג. "טעים לי,"
היא הייתה אומרת בקול ילדותי מתפנק מתוק, והם היו מחייכים
ובסוף אומרים - כל אחד והשיגעונות שלו.

אבל בלילה, לאחר שישבנו מול הטלוויזיה, והבטן שלי נפוחה מקפה
ושלה נפוחה מסיגריות, שמעתי אותה כשהייתי במיטה וכל האורות
מכובים. היא הייתה הולכת בכבדות לשירותים ומקיאה. היא ממש
חרחרה. זה היה מבהיל, לפעמים היה נדמה שהיא נחנקת. ואז אחרי
דקות ארוכות היא הייתה יוצאת, שוטפת את הפה, ויוצאת במחולות
וריקודים. אף-פעם לא הבנתי את פשר הדבר הזה, ובדיעבד נראה לי
שלזה הייתה מכוונת כל המטרה - ל-היי שאחרי ההקאה. היא הייתה
רוקדת טראנס, וצ'יל אאוט, והאוס, כמעט כל מה שאלקטרוני, ואורות
צבעוניים היו יורדים מהתקרה ומפזזים על פנייה. קללות השכנים
היו נשמעות עד לכאן, אבל הם מעולם לא ניגשו או התלוננו בפני
איש, מלבד בפני עצמם.



"מה זה?!" נחרדתי.
באתי אליו בחופשה מהצבא, חרמנית רוצה לאהוב אותו
לונג-לונג-טיים. הלכתי לדירה שלי, שטופת הורמונים, התקלחתי מים
קרים, למה קיץ, שרק הלהיטו את תחושתי. גילחתי רגליים, ביקיני
ושחי, הזלפתי על עצמי דיאודרנט מחרמן - בפרסומת אמרו הריח הזה
מחרמן גברים, פרומון, או פרופן או משהו כזה, אני לא גאון.
עמדתי עירומה באמצע החדר, מייחלת לזין שלו שיבוא כבר, וריססתי
על עצמי מלא-מלא מהפרומון הזה. לבשתי לבוש סקסי, חשבו שאני
זונה, הלכתי אליו וראיתי את כל הזיינים מזקיפים את הזין לנוכח
מראי, אכן הייתי סקסית עד טירוף. דפקתי בדלת, טוק-טוק, והוא
קיבל אותי יפה ושרירי, מריח אפטר-שייב מחרפן. ישר נישקתי אותו
למה רציתי, ואני מתאפקת לא לאנוס אותו עוד בפתח. ובצעדיי
טיז'ינג הלכנו לנו כמו מסוממים על הורמונים לחדר - למיטה שלו,
ושם ראיתי את זה, זרוק לצד בגדים מלוכלכים.
"מה זה?!" נחרדתי.
הוא צחק, והיה נבוך, "תקלה קטנה," אמר, "אל תתני לזה להטריד
אותך."
"אני מצטערת, אני הולכת."
"מאמי..."
"לא יכולה, לא יכולה."
יצאתי החוצה וירדתי קצת, ואז ישבתי על המדרגות ובכיתי. שלחתי
אס-אמ-אס הצילו לכל העולם. הרהרתי בדבר, והחלטתי לא לתת לזה
לשנות את דעתי וכוונותיי. חזרתי ודפקתי אצלו בדלת.



מה זה משנה מה אני עושה? אתם שפויים? מה הייתם עושים במקומי?
בא אליי הכלב הזה, היצור הזה, התפלצת הזו, המוגלה, ואומר שהוא
חולה עליי, ושאני המלכה שלו, ובשבילי יזיז הרים. מה אתן הייתן
עושות? שלחתי אותו להזיז הר, המפגר הזה, והוא הביא דחפור והזיז
את כל ההר חמישים מטר מערבה. מה יכולתי לעשות, חולה עליי, לא
אנצל? כשיצא מהכלא שלחתי אותו לעבוד. הבנאדם קורע את התחת
בעבודות מתכת ופלדה, שזה גיהינום עליי אדמות, ומחייך, ונותן לי
את הכסף. אני למה יש לי לב-זהב נותנת לו כמה מאות כדי שיעביר
את החודש.



באיזה שלב הוא היה צריך למעוך את הפנים שלה ולקצץ אותה לחתיכות
בטוחן בשר תוצרת נייקי. שיניי הערפד שלה הבליחו במוחו, בתוך
חיוכה השטני, והוא שייף את הסכינים הארוכים שלו לאור ירח
חיוור. "רקדת פעם עם השטן לאורו החיוור של הירח?" הוא חשב
שישאל אותה, ואז יתיז את גרונה. בחוץ הבעירו הילדים מדורות,
וגנבים צעירים הלכו חרש בין הבתים לחפש שלל או קורבן - רצח או
אונס. מעל הגן המטירו ממטרות אש גיצים של חשמל והאירו באור
דמדומים את שעת הלילה המאוחרת. הוא פתח תיבת עץ בינונית, בגודל
של ספר גדול, והטביע את אפו בתוך שלג קוקאין נקי מאה אחוז.
תמיד הוא חלם שהוא יוכל לעשות דבר כזה, במקום לחלק בשורות על
מראה או נייר-כסף, ולמצוץ בקשית כמו איזה מסכן. הוא ראה את אל
פאצ'ינו ב"פני צלקת" עושה את זה ורצה גם, וכמו כל שאיפה
שנלחמים בנחישות להשיגה, היא התגשמה. היה לו ספק קוקאין שמכר
חצי חינם, וחצי תמורת עבודות חיסול והפחדה. הוא שמע את המכונית
שלה נעצרת ליד הבית. כל המכוניות נשמעו אותו הדבר, אבל זו
הייתה המכונית שלה, הוא ידע. אדומה קטנה, עם לבבות ורודים, כמה
מבחיל. הוא הדליק נר גדול בניחוח אפרסמון והניח אותו על
השולחן. כשהיא דפקה בדלת הוא פתח, אחז במהירות בשיערה ומשך
אותה לתוך הבית. היא צרחה, כולן צורחות, עד שהן מתות. הוא דפק
את הראש שלה בחוזקה לתוך הקיר, עמד מעל גופה חסר-ההכרה עם גרזן
חוטבים. היא פתחה את עיניה, וצ'לאאק - הוא הוריד את ראשה.
לאחר-מכן הוא שם דיסק של מוסיקה אירית ללא מילים, והדליק סיגר
עבה ושמן בנר האפרסמון, מכבה אותו בנשיפה רכה, ושוקע לתוך
החשיכה - כמו מפלצת במיטתה הרכה.          







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
Eat me baby one
more bite


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/4/10 13:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גיא שמש

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה