הם לא בשבילי האנשים האלה, אני טועה, זה לא אני... בדקתי כבר,
כמה אפשר לבדוק.
היתה לי קצת בחילה אתמול כשההוא עזב, חצי נשיקה בפה חצי בלחי,
כמו תמיד... לא נראה לי שבמכוון.
היא היתה שיכורה עם חולצת כוכבים, שכובה על הרצפה... הבחור
האלמוני שאל אם היא איתי, אמרתי שלא נראה לי... שאני חושבת
בכלל שהיא מתה, גיליתי אותה לפני דקה. בעצם בזכותה הכרתי את
האלמוני... שדוף, נמוך, ביישן, יובל. אהבתי? לא אהבתי... קצת.
ברחתי כמו תמיד לטובת המראה, אודם, שיער, שירותי גברים,
בטעות.
העבר חוזר אלי, בחורה עם עיניים מטורפות ניגשה אלי כמו אז כשרק
התחלתי לנסות את עצמי... לא רציתי יותר ממנה, הייתה מטורפת,
מטרידה ועכשיו היא ניגשת ומבקשת אוזן קשבת, אני זורמת, מהנהנת,
מתעייפת, מהרהרת על זה שזו לא אני...
דרום ת"א, לא קר ולא חם, עדיין עם אותה הבחורה לבושת בגדי
הסאדו כשעוברי אורח לא תמימים בוהים ללא הרף ואני עדיין
מהרהרת... פוגשים חברים שלה, דוברי רוסית עם נעליים כבדות, הם
קוראים לה להצטרף לאורגיית השיכרון והעצב אבל היא מעדיפה
להמשיך לדבר איתי עד שמגיע אוטובוס כחול שגואל אותי מיסוריי
ואני עוזבת כמו הוריקן או לפחות שד טזמני... שכחתי להיפרד
ממנה, העייפות גוברת.
בוהה במושבים, רגועה מתמיד... מתעניינת לדעת למה... אולי
הדליפו לי סם הרגעה במים בזמן שנטשתי אותם וחזרתי כל 10 דקות
מזיעה מריקודים לשירים לא מוכרים...
רגועה מדיי... מפספסת תחנה, לא אכפת. שקט בראש, צריך לעכל את
הכלום.
איך הוא לא התרגש לראות אותי... איך לא התרגשתי לראות אותו...
עדיין קצת חושבת על השד שאהבתי יומיים ובשאר הימים התחלתי
לשנוא...
אני אוהבת את זה.