אני הולכת ברחוב. הצעדים שלי שונים משל כולם, מוזרים, מגושמים,
קצת מגוחכים בעיניי.
אני הולכת מהר. מהר מדי. מתחמקת מקשר עין עם אנשים. אם יוצא לי
במקרה להרים את המבט מהמדרכה או מכל עצם דומם אחר ברחוב
ולהיתקל במבט של בן אדם, אני לא יודעת מה לעשות עם הגוף שלי.
אני לא יודעת איך אני משתלבת בנוף של הרחוב, איך הפרצוף שלי
נראה (למרות שאני כמעט תמיד מסתכלת על ההשתקפות שלי דרך חלונות
הראווה ברחוב) ומה שפת הגוף שלי משדרת...
במצבים כאלה אני תמיד נורא נבוכה, הגוף שלי מתאבן, זרועותיי
נצמדות בכוח לצידי הגוף ולא זזות. ואז אני מתחילה להזיע.
בית השחי שלי לא נושם והמבוכה קולחת וניגרת לאיטה על עורי.

אני מחישה את צעדיי ומרגישה שהעיניים שלי מרצדות מעמוד לעמוד,
ממדרכה למדרכה, מכביש לכביש... העיקר לא להסתכל לאף אחד
בעיניים. העיקר שלא יראו אותי. שלא יסתכלו לי בעיניים.
זה יחשוף הכל... את כל כולי.
אין לי אומץ להביט. אין לי אומץ להתמודד עם הבעות פנים.
זה הרבה יותר חזק ממילים.

אני הולכת ברחוב ואין לי יותר מדי מטרות בחיים.
המטרה היחידה שיש לי כרגע היא להפסיק לרצות למות.

אם הולכים ברחוב אלנבי כל הזמן ישר מגיעים לים.
הים זה הסוף של אלנבי. ואני תמיד הולכת לים. אבל מעטות הפעמים
שאני באמת מצליחה להגיע אליו.
אני רואה את הטיילת ואת מגדל האופרה באופק ולא יכולה להמשיך
ללכת ולחצות את הקו הזה שמפריד בין הרחוב לים. אני נסוגה
אחורנית. בחזרה לרחוב.
לא יכולה לאהוב את עצמי. לא יכולה להעניק לעצמי את החופש הזה.

אני עושה אחורה פנה וחוזרת לדירה המסריחה שלי בדרום ת"א,
מאחורי התחנה המרכזית החדשה.

החשיש והאלכוהול עושים את השמיים ורודים יותר ומלבישים את כל
ההומלסים ואותי בחליפות יפות...
ועכשיו הכל בסדר... וכבר לא אכפת לי מכלום...

אפשר לקוות שיתמזל מזלנו ונפגוש אנשים טובים.
יש אנשים טובים בתל אביב. יש אנשים טובים בכל מקום.
ובכל מקום שאנחנו נוכחים בו אנחנו מוצאים לפחות דבר אחד שעושה
לנו טוב, או איזה בנאדם נפלא שגורם לנו להאמין בעצמנו.

אבל אין לי כוח יותר לחפש את האושר.

אני הולכת ברחוב ורואה אנשים מתוסכלים ונואשים. אנשים שמוכנים
למכור את האידיאולוגיות שלהם, את הגוף שלהם, את המוסר הפנימי
שלהם, את כל מה שהם... רק בשביל להיות קיימים באיזושהי צורה.
אני לא יכולה להשלים עם זה שהעולם נהיה מושחת, מגעיל ומסריח
יותר ויותר מיום ליום...

גם אני מוכרת את עצמי. כל הזמן.
משקרת לעצמי ולאנשים שקרובים אליי. משלה את עצמי ואותם שהכל
בסדר.
שהכל יהיה בסדר...

ואולי יהיה בסדר.
בטוח שלא הכל, אבל מה שכן יהיה בסדר אולי ייתן לנו כוח להמשיך
הלאה...
ואולי אני שוב מנסה לצאת מהרפש בעזרת שכנוע עצמי,
אבל כבר לא אכפת לי מכלום...