[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מיכל זמרני
/
הפעם הראשונה

1970
הוא בעל אותה לראשונה על חוף הים, מול ירח מלא. היא עצמה את
עיניה, חפרה את ציפורניה בבשרו, כבשה את ראשה בצווארו, וניסתה
לעצור את הדמעות. לא כך דמיינה את הפעם הראשונה שלה.
הוא דווקא לא היה נסיך חלומותיה. רחוק מזה, אפילו. ממוצע קומה,
ממושקף, על פניו חתתי פצעים שעוד לא לגמרי הגלידו. שלוש שנים
ישבה שני ספסלים לפניו, בכיתה של גברת בורובסקי, ולא העיפה בו
מבט שני. לא ראתה את עיניו קודחות בגבה בשיעורים, את מבטי
הערגה בהפסקות, לא שיערה את עוצמת חלומותיו מדי לילה. את מבטה
תפס אחר. תמיר ממנו, ארוך שיער, עם ציפורן ארוכה אחת, לפריטה
על הגיטרה.  כשהחלה למצוא תשורות קטנות על שולחנה - קל היה
להניח שזה ממנו. פה פרח נבול למחצה, שם ממתק עטוף בנייר כסוף,
ומדי פעם פתק מקומט עם כמה שורות חרוזות, עילגות במקצת,
המהללות את יפי פניה וצחות עורה. "יש לו נשמה של משורר",
התפייטה עם חברותיה בהפסקות, מתעלמת מהנימה המאולצת, מהעובדה
שההאישה המתוארת בשירים הראשוניים הללו - עדינה, צנועה וברה -
רחוקה ממנה כמרחק המזרח מהמערב, ומהעובדה שהמשורר, לו נתנה
בדמיונה פנים ושם, דומה כי התעלם ממנה לחלוטין. כמה פעמים
ניסתה לחייך אליו, לקשור איתו שיחה. הוא היה מנומס וקורקטי, לא
יותר.
כשהגיע לבסוף, בשלהי חודש מאי, הפתק המיוחל בו נכתב כי יחכה לה
בקצה הטיילת של בת גלים, בשעה שבע בערב בבדיוק - כמעט לא יכלה
להכיל את התרגשותה. עד שהגיעה ההצעה, היא דמיינה את המפגש
המיועד לפרוטרוט. הריצה בראשה תסריטים אפשריים, למדה היטב את
שירי הלהקות שידעה כי הוא אוהב, הכינה לעצמה מראש מלאי של
שנינויות. כעת, חיכתה בקוצר רוח להפסקה, ועקבה אחריו אל מאחורי
אולם ההתעמלות, כדי לאשר את המפגש ולהביע, ולו במקצת, את עומק
ציפיותיה. שום דבר לא הכין אותה למראה שלו, נשען על קיר מחסן
הציוד, מתנשק בלהט עם נער אחר.
את שארית היום העבירה כמו מתוך חלום. התחמקה מחברותיה המצחקקות
בהתרגשות, שביקשו להכין אותה לחוויה; התעלמה מהגברת בורובסקי,
עם ההנחיות האחרונות לבחינות הבגרות. כשהגיעה לבסוף לביתה -
החליטה: לפגישה היא תלך. היא התכוננה לפגישה בקפידה, גילחה את
רגליה, לבשה את אחת משמלות הקיץ הקלילות שלה. אולי לא יהיה זה
הגיטריסט, אמרה לעצמה במעשיות אופיינית - אבל מישהו הרי יהיה
שם, שעורג אליה כבר שלוש שנים. כמה רע זה כבר יכול להיות?
היא לא התאכזבה כשראתה אותו עומד שם, עם סל פיקניק גדול,
ושמיכה משובצת. היא נתנה לו לאחוז בידה, ולהוביל אותה אל רצועת
חוף שוממה. היא ענדה את הפרח שהביא לה בשערה, שתתה מהיין הזול
שמזג לה, אפילו שלא מלאו לה עדיין שמונה עשרה, וכשעייפה
מגמגומיו הנבוכים ומהשתיקות המתארכות - אחזה בעורפו ומשכה אותו
אליה. הוא נשק לה נשיקות ארוכות, נלהבות ורטובות מדי, משך את
שמלתה מעל ראשה, מלמל באוזניה דברי אהבה תפלים ונדושים. כשחדר
לתוכה היא עצמה את עיניה, חפרה את ציפורניה בבשרו, כבשה את
ראשה בצווארו, ובראשה חלף שוב הגיטריסט ארוך השיער, מושא
חלומותיה בשנים האחרונות. היא זוכרת שאפילו כשהתכווצה לרגע
מהכאב, שאפילו כשראתה את כתם הדם על השמיכה, גיחכה מעצם המחשבה
על האירוניה.
בסופו של דבר, סיכמה לעצמה, זה לא היה נורא כל כך. היא נשארה
לשכב איתו על השמיכה, חבוקה בזרועותיו, ולהאזין לדבריו על אושר
נצחי. הוא לא דוחה אותי, חשבה, וגם זה משהו. היא עצמה את
עיניה, מרשה לעצמה ליהנות ממגע אצבעותיו המלטפות את עורה, מחכה
איתו לזריחה, שהגיחה מעבר להר וצבעה את המים בפסים של זהב.

1988
הוא בעל אותה לראשונה על חוף הים, מול ירח מלא. היא עצמה את
עיניה, חפרה את ציפורניה בבשרו, כבשה את ראשה בצווארו, וניסתה
לעצור את הדמעות. לא כך דמיינה את הפעם הראשונה שלה.
היא הכירה אותו מגיל אפס. בן בית היה בביתם. בראשה, תמיד קישרה
אותו לאביה, שאותו לא זכרה. הוא היה הראשון שהגיע לביתם, עוד
לפני הקצינים מהיחידה ומהרופא. זה היה בעיצומה של המלחמה,
וידיהם היו מלאות עבודה. אמא שלה, כך סיפר לה אחרי שנים, פתחה
לו את הדלת, הושיבה אותו בסלון, שלחה אותה, שעוד לא מלאו לה אז
שלוש, לשחק בחדרה, והביאה לו קפה ועוגה. היא לא שאלה מה קרה,
אלא איך, הוא שיחזר בהתפעלות, מתמוגג בכל פעם מחדש מהפרקטיות
שלה. גם בלוויה עמדה לצידו, ראשה זקוף, ללא דמעה, דוחה את היד
שהציעה לה, לנחמה.
אחרי זה הוא הגיע עוד הרבה פעמים. בתחילה עם חברים נוספים
מאותו קרב נורא, שעשו לעצמם מנהג לבקר אצל המשפחות פעם בחודש.
אחר כך, כשהם מצאו לעצמם עיסוקים מאחרים, נשאר רק הוא. אמא שלה
חיבבה אותו, כך נראה. הם היו יוצאים יחדיו לבתי קפה, לקולנוע,
לרקוד. לה היה מביא צעצועים וספרים ובגדים, שלא תמיד הלמו את
טעמה ומידותיה, אבל שימחו אותה בכל זאת. האם התעלמה מהלשונות
הרעות, שליחשו על כך שהיא מבזה את זכר בעלה, אבל בה בכל זאת
נחרט משהו. שנים חיכתה שישימו קץ לשמועות, שיהפכו את הקשר
ביניהם ללגיטימי. כשהעזה ושאלה את אמה אם זה אי פעם יקרה, היא
נראתה מופתעת. "את אוהבת אותו?", שאלה, ואילצה אותה לחשוב על
זה לפני שהשיבה. "זה לא שאני אוהבת אותו", אמרה, "כמו שאני
רגילה". אמה חייכה. "אפשר היה לחשוב שזה מספיק, נכון?" שאלה
אותה, ואז ניווטה את השיחה לנושאים אחרים.
באותו יום, כשהגיעה הביתה, שמעה את הצעקות עוד מחדר המדרגות.
הם עמדו ליד השיש והתווכחו בעוצמה לא רגילה. "ואני מה, כלב?",
הוא צעק בדיוק כשפתחה את הדלת וקפאה על מקומה. אמה סיננה משהו
מבין שיניה החשוקות והוא השתתק ונפנה אליה, היסס לרגע או
שניים, ואז פנה ויצא מהדירה בצעד מהיר.
הוא חזר בלילה, צפר מתחת לחלונה וקרא לה לרדת. היא החליקה
במהירות לשמלה אוורירית, ירדה אל הרחוב ונכנסה אל מכוניתו.
המושב הקדמי היה מרוצף פחיות בירה, ומהבל פיו נדף ריח כבד של
אלכוהול, אבל היא, אם חשדה במשהו - היסתה את רחשי ליבה. הם
נסעו קצת ברחובות בשתיקה, בלי מטרה, עד שחנו מול הים בתחתית
דרך הים, לא רחוק מהזונות. הוא הדליק סיגריה, ושאל אותה אם
סיפר לה אי פעם איך אבא שלה מת. "לא הכרתי אותו בכלל. הייתי
שריונר והוא היה מחיל הקשר". הוא סיפר לה. "סתם התגלגלנו למטבח
של אותו מוצב, באחת ההפוגות, והוא התחיל לדבר עליכן, עליך ועל
אמא שלך. הוא סיפר שהיא אהבת חייו, שהיה מאוהב בה כל התיכון.
הוא הוציא תמונות של שתיכן, ובכה, והשביע אותי שאם יקרה לו
משהו אני אטפל בכן. זה היה מוזר, הקטע הזה. שנינו חיילים
בסדיר, עוד לא בני עשרים ואחת, ולו כבר יש ילדה בת שנתיים.
בהפוגות היינו מדברים על מה נעשה אחרי השחרור, על קריירה, על
נשים. אבל אף פעם לא בכו לי ככה, כמו שהוא בכה, ועוד בנאדם
שאני בכלל לא מכיר. הוא התמוטט לגמרי. ואז הוא נרגע קצת, ויצא
להביא סיגריות, וההפגזה התחילה בלי התרעה בכלל. זה היה כמו
הצוואה שלו. מפחיד לגמרי. אף פעם לא האמנתי באלוהים, אבל פה
אשכרה האמנתי שהוא זה שהביא אותי לשם, לדבר עם האומלל הזה
שנייה לפני שהוא מחזיר ציוד. היום אני מבין שהוא סתם היה בודד
ורצה לדבר עם מישהו. נראה לי שהוא לא כל כך הסתדר עם החבר'ה
שלו, שם בפלוגה. אבל אז האמנתי שזה צו אלוהי. שזה גורל שהנחה
אותי אל אמא שלך ואלייך. אבל אמא שלך, הזונה הזאת, היא מסרבת
לקבל את זה. לא משנה כמה אני מנסה".
אחר כך הכל נהיה מטושטש. היא זוכרת שהוא התחיל ללטף את לחיה
ולומר לה כמה היא דומה לאמא שלה. היא זוכרת שהרגישה לא נוח,
אבל לא ניסתה לצאת מהרכב עד שכבר נהיה מאוחר מדי. היא זוכרת את
משקל גופו, את הבל פיו המצחין מאלכוהול ומסיגריות, שבשלב מסוים
החל לקרוא לה בשם של אמה. היא זוכרת את השיתוק שאחז בה, את
הניתוק, את התחושה כאילו היא מסתכלת על עצמה ממעוף הציפור.
הכאב, הוא שהחזיר אותה אל הארץ באחת. כשחדר לתוכה היא עצמה את
עיניה, חפרה את ציפורניה בבשרו, כבשה את ראשה בצווארו, יודעת
שבשלב זה כבר אין טעם להתנגד. בראשה הריצה תמונות של נערים
מכיתתה ומתנועת הנוער, שבהם הייתה מאוהבת לאורך השנים.
זה נגמר מהר יחסית, והוא התחיל לבכות כמעט מייד אחר כך, למלמל
דברי התנצלות, ללטף את ראשה בתנועה מגושמת. היא לא הדפה אותו
ממנה, אלא המשיכה לשכב תחתיו, קפואה ושותקת, עד שקם ממנה וחזר
למושב הנהג. היא משכה אל ברכיה את השמלה, ואספה את התחתונים
הקרועים לתיקה. כשהתכווצה על המושב והסבה את פניה אל החלון,
עוד הספיקה לקלוט את כתם הדם שעל המושב. לפני שהוריד אותה
בביתה, הוציא מכיסו שרשת זהב דקיקה ונתן לה, מבקש ממנה לשמור
את מה שקרה ביניהם. היא לקחה אותה בלי לומר מילה. כשנסע משם,
השליכה אותה אל פח האשפה שבכניסה לבניין.

2008
הוא בעל אותה לראשונה על חוף הים, מול ירח מלא. היא עצמה את
עיניה, חפרה את ציפורניה בבשרו, כבשה את ראשה בצווארו, וניסתה
לעצור את הדמעות. לא כך דמיינה את הפעם הראשונה שלה.
בדמיונה, ראתה אותו נמוך ושמן ומקריח. בן חמישים או שישים,
בודד, נבוך, לוזר. העובדה שהיה לא מאוד מבוגר - להערכתה, לא
היה בן יותר מארבעים - אסתטי דווקא, ובחוגים מסוימים היה יכול
להיחשב אפילו לנאה, הגבירה את תחושת חוסר הנוחות שלה. הוא גם
היה נחמד למדי, כאילו ניסה לשוות לכל העניין נופך רומנטי. הוא
הביא בקבוק יין, פרלינים יקרים, שמיכה משובצת. "אתה לא צריך
להתאמץ, אתה יודע. אני זיון בטוח", אמרה לו, והוא זיהה את
הציטוט של ג'וליה רוברטס מהסרט "אישה יפה". הדבר גרם לה לחוש
מבוכה רבה אף יותר.
את יחסה הקליל למין רחשה בבית דווקא, על משקל הפסיכולוגיה
ההפוכה. את אביה לא הכירה כלל, ועם הזמן למדה לא לשאול. אמה,
בזמן שלא הייתה שקועה בעולמה הפרטי, באחד מהתקפי הדיכאון שלה,
הנהיגה בבית משטר חמור שלא אפשר כניסה לבנים. את החבר הראשון
שלה, שהכירה בגן חובה, גירשה אמה מהבית ללא גינונים מיותרים,
ואז הבינה לראשונה שעליה להסתיר ולשקר. בתקופות שבהן עבדה אמה,
הביאה את חבריה הביתה לאחר בית הספר, והבריחה אותם לפני שחזרה.
בתקופות בהם ריתקו אותה ההתקפים למיטתה - הייתה נפגשת איתם
בחצרות ובמקלטי הבניינים. את בתוליה איבדה באחד המקלטים האלה,
על מזרן מוכתם ובעל ריח קליל של עובש. היא הייתה אז בת
אחת-עשרה, והוא, שכן מהבניין ממול, למד בחטיבה. אחר כך החל
להביא אליה את חבריו. היא הייתה מתמסרת להם לפגישות קלות
וחוטפות, נעדרות כל צביון רומנטי. את רובם לא חיבבה אפילו, שלא
לדבר על משיכה מינית. הם היו מגושמים, מחוצ'קנים, ולאחד מהם
היה גשר של ברזלים על השיניים, ששיירי ארוחת הצהריים שלו עוד
דבקו בו. היא ידעה שהם מחבבים אותה אפילו פחות, והזלזול שנהגו
בה היה לפעמים בוטה עד כאב. ובכל זאת המשיכה להיפגש איתם, בכל
יום אחר הלימודים. כשעברה לחטיבה, שמה כבר הלך לפניה, ואז לא
הייתה זקוקה עוד לסרסורה בן הארבע-עשרה, ויכלה לבחור את שותפיה
בעצמה.
עם הזמן, למדה לקבל משותפיה המתחלפים טובות הנאה. פה כרטיסים
לקולנוע, שם זוג עגילים או שרשרת דקה, עשויה חרוזי זכוכית
צבעוניים. מעולם לא עלה על דעתה לבקש יותר מזה, עד הפעם ההיא
שהסתבכה. היא לא הייתה משוכנעת מי משותפיה האבא, ולכן בחרה
לחלוק את סודה עם העשיר שבהם, ולשמחתה הוא היה מבוהל מספיק
בכדי לספק לה את הכסף מבלי לשאול שאלות. אחר כך הלכה לסבתה
וביקשה ממנה שתיקח אותה לרופא נשים. לאחר שביצע את הגרידה, הוא
נתן לה מרשם לגלולות, ופתק שעליו רשום טלפון של עובדת
סוציאלית. "כדי שיהיה לך עם מי לדבר", אמר. היא זרקה אותו
ביציאה מהמרפאה.
את הרעיון להפוך את התחביב לקריירה קיבלה בצבא, מחברה ששירתה
איתה באותו בסיס. "גברים זקנים ועשירים מוכנים לשלם הרבה בשביל
בחורות צעירות", אמרה לה, והיא בכל זאת היססה. בצבא ניסתה
לפתוח דף חדש דווקא, להתנתק מעברה, ולחפש בגברים שסביבה יותר
מבילוי מזדמן של לילה. באותו זמן נשארה אמה מרותקת למיטתה
חודשים ארוכים, והיא בילתה את לילותיה כמלצרית בבר מפוקפק בעיר
התחתית, מנסה להשלים הכנסה כדי לשלם את שכר הדירה והחשבונות.
אחרי שתפסו בישבנה פעם אחת יותר מדי, היא סטרה לאחד מהלקוחות
הקבועים של המקום, וגם חבטה בראשו עם המגש. למחרת תפסה את
חברתה לבסיס, ושאלה אותה אם ההצעה עדיין רלוונטית.
מכיוון שהכינה את עצמה לגרוע מכל, הייתה זו דווקא העובדה שהיה
נחמד כל כך שסדקה אותה. כשישבו על השמיכה ההיא מול הים הוא
סיפר לה על אשתו, שגוססת מסרטן, על הבדידות האיומה, על בתו בת
השלוש עשרה ומאבקיה התמידיים בו. "אף פעם לא עשיתי את זה", אמר
ופרץ בבכי, והיא מיהרה לחבק אותו, לנשק אותו, להפשיט אותו
באצבעותיה המיומנות. כשחדר לתוכה היא עצמה את עיניה, חפרה את
ציפורניה בבשרו, כבשה את ראשה בצווארו, וחשבה שזה מוזר שדווקא
עכשיו, עם הגבר הזר הזה, היא חשה געגוע אל ימי התום שלה. היא
לא שמה לב ששרטה אותו עד שנאנק בהפתעה, והיא ראתה שביל דקיק של
דם על גבו.
את הדרך חזרה לביתה עשו בשתיקה. הוא הוריד אותה ברחוב ליד, כפי
שסיכמו מראש, ולא הסתכל בעיניה כשהושיט לה מספר שטרות זהובים.
היא דחפה אותם לכיסה מבלי לספור, ויצאה מהרכב. הייתה זו הפעם
הראשונה בה הרגישה, באמת ובתמים, מלוכלכת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אוזה אין לי
מוזה?!





משורר עם
טראומות ילדות


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/3/10 18:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיכל זמרני

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה