מלטפת את ראשה, אולי זה יעזור. מכסה את גופה, אולי זה יעבור.
מתפללת בשביל נשמתה, אולי היא תמשיך... אבל הכאב החודר הזה
מזכיר לי דמעות מפעם. ולמה אי אפשר לסמוך על נשמה תאומה כשחשבת
שמצאת אותה? אי אפשר אפילו לגעת. היא פוחדת ממש כמוך. ואת לא
יודעת להתמודד עם זה כהרגלך. לחצת חזק מדי, זה מה שהיא אמרה.
ואת מחכה שתפגשי את המושלמת, שאומרת רק שאוהבת אותך.
ואולי היא בכלל לא קיימת וזאת אשליה מתוקה מדי. את מעלה את
מבטך מעלה, מחכה לתשובה, לתגובה, לאהבה. אבל היא לעולם לא תבטח
בך, לא תסתכל עלייך אחרת, כמו שאת העזת להסתכל עלייה. היא לא
תאהב כמו שאת אוהבת, היא נפגעה יותר, היא כואבת כמוך. גם היא
בוכה עכשיו כשהגשם מתדפק על חלונה ממש כמו אצלך. רק שהיא לא
תיגש, לעולם לא תאמר שכואב לה. היא תהיה אכזרית כמוך ותחלום על
הנסיך המושלם. ותחבקו אחת את השנייה בלילות הקרים.
היא תחצה את הרחוב ותמשיך ללכת במבט אטום, היא לא איבדה עכשיו
אדם שיקר לה. היא לא איבדה שום דבר. ואת רק בועטת מכעס, מעצב.
והוא לא יעזור לכן כבר. את עוצמת עינייך כדי לשחזר את חיוכה.
והיא עוצמת עיניים כדי לשכוח. אמרת שאוהבת, והיא אמרה שהגיע
הזמן להמשיך הלאה. ידך נגעה בלחייה, ושפתייך עברו על שלה. והיא
עמדה שם דוממת כמו פסל, ולא זכרה דבר למחרת.
ואת החזקת בחלום כאילו הוא הדבר היחיד שעוד מאפשר לך לנשום,
כשהיא מתרחקת בצעד לא מתחשב.
ואין דבר שתוכלי לעשות כדי לעצור אותה. והיא לא תעשה דבר כדי
להגיד לך שמרגישה כמוך. ואת תחבקי את הכרית הרטובה מדמעות
כשהיא תגנח למשמע צעקות. ובעצם הכל פה נורא פשוט. מעולם לא
היית תמונה, וזאת אפילו לא אשמתה. אלה הציפיות שלך שקיוו
לאהבה...