כשתומר נסע הרגשתי חסרת מזל,
כאילו שהחבר הכי טוב שלי מהמלאי אזל.

כשתומר נסע זה הרגיש לי קצת ריק
כי בכל זאת, תומר היחיד שיודע מתי לשתוק ומתי לחבק.

כשתומר נסע הרגשתי שזה הסוף,
כי אהבתי שהפלאפון שלי כותב "פיל" ובלחיצת כפתור בקעו ממנו
צעקות "קוווווווווווווווווף!"

כשהוא נסע ואני חיפשתי בתל אביב את מה שנשאר
הוא שלח אימייל עצוב וסיפר שהפיל בארגנטינה מרגיש קצת כמו
עכבר.

כשתומר נסע הוא השאיר לי ספר ורוד בשם צינורות
בעמוד הראשון הוא כתב בקרוב אצלך ובהמשך הודה שהוא חיטט לי
במחברות.
ב"שלמה הומו כוס אל-אומו", הסיפור עם המורה המחליפה,
הוא הדגיש את "חרא נדבק לחרא" ואפילו הוסיף חץ ליד, ככה הוא
מראה תמיד שזו לא בדיחה.
את "חובזה" מתח בקו ואמר שהיא מבוססת על העבר,
וכששאלתי למה הוא לא מאושר הוא ביקש לשאול שוב כשהתיכון נגמר.

כשתומר ישב אצלי רגע לפני הנסיעה, הוא צבע את אחד התפוחים
החלולים שעל הכריכה בכחול,
ועד היום אני לא יודעת למה אבל אין לי אומץ לשאול.