[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







שרוני כהן
/
אף אחד לא יידע

עוד קלוריה, ועוד קלוריה, ואולי רק לנשנש קצת עוגה כי לא אכלתי
מהבוקר, וזה בסדר קצת לרמות וקצת לזייף, אף אחד לא יידע. לפני
שאת מבינה מה קורה, את בוכה מול המראה, מניחה יד שברירית על
בטן גדולה מדי וישבן עגול מדי וירכיים תפוחות. מחליטה שאת לא
יכולה לתת לזה לקרות שוב, נכנסת למשטר, אוכלת ומקיאה, ושוב
אוכלת, ושוב מקיאה; מעגל אינסופי של רגשות אשמה. מתחרטת על כל
ביס אבל לא יכולה למנוע מעצמך לקחת עוד אחד. שונאת את עצמך. את
יודעת שאף אחד לא יאהב אותך.
את כועסת על עצמך, שנתת לעצמך להגיע למצב כזה, ושונאת את כל
הרזות המזדיינות מסביבך שבחיים לא ידעו טעם דיאטה מהו.
ומישהו זורק איזו הערה, ואמא מעקמת את האף, ופתאום הג'ינס משנה
שעברה לא עולה. את נשקלת, החלפת קידומת. סיבה למסיבה.
את מנסה להעביר את הדיכאון עם גלידה וכף, ככה, ישר מהקופסה,
כמו חיה.
יש מסיבה בערב, את מודדת בגדים, את מעיפה מבט בחצאית הקצרצרה
על המדף ויודעת שאין סיכוי שתוכלי להדחס לתוכה. את מחליטה
לנסות בכל זאת, אולי קרה נס בלילה האחרון והשלת מעלייך כמה
צמיגים מיותרים... את לא נכנסת בקלות. את מנסה בכח, כדי לנסות
לנחם את עצמך, להוכיח שזה לא כזה נורא; ואת מצליחה.
את ניגשת למראה בהליכה מהוססת, מרימה את העיניים, את רואה
בדיוק מה שציפית לראות...
את יודעת שאין לך כח רצון. את חלשה.
את נאבקת, כי את לא אוהבת להפסיד. אז את מנסה, ומרגישה שאת
בדרך הנכונה. פתאום החצאית לא נראית כמו פנטזיה.

המממ... ריח של אוכל עולה מן המטבח.
אולי כדאי שתלכי לבדוק?



כבר עבר שבוע מאז. השלת מעלייך 2 קילוגרמים, מתחילים להחמיא לך
ואת בעננים...
"וואו, רזית? את נראית נפלא"
וכל פעם שאת שומעת את המשפט הזה, את רצה לשירותים עם חיוך ענק.
המשפט הזה מהדהד לך בראש 24 שעות ביממה, יש לך עכשיו יותר
מוטיבציה ממה שהיה להרצל.
את יודעת שאת בדרך הנכונה.
את כבר נכנסת לחצאית הזעירה. בעצם, את כבר נכנסת לבגדים של
אחותך הקטנה. אבל בעצם... אולי רק עוד קצת. רק עוד קצת, ותראי
נפלא. באמת נפלא.


עבר חודש. הציפורניים שלך קצת שקופות, והשיניים כבר לא כל כך
לבנות. יש לך כאבי בטן וראש, ואת מאחרת בשבוע וחצי. את שומעת
את אמא קוראת לך למטבח. את אוכלת קצת אורז, ואז אומרת שאת לא
מרגישה טוב ורצה למעלה. היא קוראת אחרייך, אבל את לא מסתובבת.
אוחזת במעקה בחוזקה ובקושי מרימה את עצמך במעלה המדרגות.
הדמעות ממלאות לך את העיניים ואת לא רואה כלום. את רצה
לשירותים, ובדרך את מבחינה במראה הגדולה ששעונה על הקיר.
הלב שלך פועם כמו מטורף כשאת מתקדמת בצעדים מהוססים. את מביטה
בבבואה שלך. מהמראה מביטה אלייך נערה בת חמש עשרה, חיוורת. כל
הצלעות בולטות והעיניים שקועות בחוריהן. היא נראית כאילו היא
עלולה להשבר. יש לה פנים עדינות, ואפשר עדיין לראות שפעם
הייתה... יפה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש יצירות שמוטב
היה אם היו
נכתבות כסלוגן,
יש סלוגנים
שמוטב ולא היו
נכתבים מעולם.



ק. מרכוס נאה
דורש אבל לא
מקיים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/3/10 18:44
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
שרוני כהן

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה