מזמן לא הייתי ערה
בשעה הזו בה
כולם ישנים
מלבדי
אפילו השקט
כאן שקט מדי
וזה מקשה עליי
לכתוב

אבל אני מתעקשת
עם עצמי
ועם השקט המופרע
בתיקתוק על המקלדת
אות אות אות אות
ו מ ח י ק ה ארוכה
אין הפריה
רק מועקה
שקטה מדי

את החיים הקטנים האלה שלי
אני מנהלת
בקושי
צרה מלהכיל
את עצמי
(צרה צרורה אם תשאלו אותי)

בעיניים עצומות לרווחה
צפונה במסתור
בעליית הגג
של הנפש שלי
ואין כאן ולו
קיטי יקרה אחת
לרפואה
רק אני
וגם זה (אם תשאלו אותי)
הרבה
יותר מדי

הלילה הזה כבר לא יהיה
חשוך יותר
זו השעה החשוכה האחרונה
הידיעה הזו
לא מעודדת במיוחד
אם אתה ערפד
כמוני

בוא נעשה את זה בינוני
לא נשאף לגדולות
עזוב אותך מנצורות
אני כל כך נמוכה עכשיו
שגם על ממוצעת
הייתי חתומת בשתי ידיים
אם היה זה
בהישג ידיי הקצרות
מלהושיע

בוא נעשה את זה בקטן
בוא לא נעשה את זה בכלל
בוא לא נעשה
שכולם יעשו מסביבנו
(ויספרו לנו על זה)
אנחנו רק ננסה שלא
ואיכשהו גם זה
יהיה לנו קשה
מנשוא

בוא
או בעצם
לך מכאן

ברח!

יש את העניין הזה עם
עצימת העיניים
יש ילדים שחושבים
שאם הם לא רואים אז גם אחרים לא רואים
אותם
ואני תמיד ידעתי שכולם
רואים אותי
מלבדי
שכולם רואים לי את מה
שאני מסתירה
מעצמי
כולם רואים
ושותקים

מלבדך

בכפכפים אעמוד בשדה
הקוצני הזה
בקילוחי דם מטפטפים
במקום זר קוצים
רק כפכפים
לרגליים יחפות
לידיים חפות
משנאת חינם
בשפתייים מגדפות
(אותן שפתיים שפעם...)
במבט נעוץ
בעורפך
עד יום מותך או יום
מותי

מה שיבוא עלינו קודם
לטובה

חלמתי שיש לי סרטן בצוואר
היה זה סוכות
בבית הוריי
רציתי לישון בסוכה הקטנה
שאבי היה בונה כל שנה
לא מתוך פולחן אלא מתוך
אהבת גיזום הסכך
("זה בריא לחתוך פעם בשנה")
וילדיי השכונה

חלמתי שאני מרגישה את הסרטן
תחת הלשון
גוש סרטני שבולט מן החיך
התחתון שלי
וששתי דאגותיי העיקריות הסתכמו
בכך שילדיי השכונה לא התירו לי
לעשות מצווה ולישון בסוכה
בטענה שזו לא הסוכה שלי
ובעובדה שמישהו אחר שאני
מכירה פחות או יותר
כבר חלה בסרטן
לפניי

(אני מניחה שמה שהפריע לי
הוא שלא היה לי מקום
גשמי או נפשי
אצלי או אצל או בצל
הסכך שגזם אבי).