היא הייתה בעלת חנות פרחים, ממש במרכז העיר. זאת הייתה חנות
מוכרת ופופולארית מאוד. ובחנות שלה היו פרחים שמתאימים לכל
אירוע ולכל מטרה, ויותר מזה, היא ידעה איך להתאים את הפרח
ללקוח המתאים.
היא תמיד הייתה חייכנית ועליזה, לבושה בצבעי ירוק, צהוב או
ורוד או משהו שמח אחר. קראו לה רוז.
אולי בגלל זה היא החליטה לפתוח חנות פרחים, או אולי כי פרחים
זה הדבר הכי משמח שהכירה. רוז מאוד אהבה את הגברים שנכנסים
לקנות פרחים לאישה שלהם. הרבה פעמים זה היה ליום נישואין או
ליום השנה של הזוג, או סתם כי הם נזכרו כמה שהם אוהבים אותה.
בין האהובים עליה היו הגברים שנכנסו לקנות פרחים למישהי שהם
מחזרים אחריה. רוז כל כך אהבה לנחש את סוג הפרח שיתאים לאישה
הזאת שהם התאהבו בה ממבט ראשון. היא רצתה שהם יביאו לה את הזר
המושלם, שיפיל אותה מהרגליים.
רוז מאוד אהבה את העבודה שלה, והרגישה שמה שהיא עושה זה הרבה
מעבר לעבודה. היא תמיד ידעה שזה מה שהיא רוצה לעשות, לעזור
לאנשים. רוז בעצמה לא הכירה הרבה את השמחה של זר פרחים שמקבלים
במפתיע, אבל היא תיארה לעצמה שזה דבר מאוד נעים ומרגש לקבל,
בעיקר מגבר שאוהב אותך.
היו גם פעמים עצובות שמישהו נכנס לקנות זר ללוויה, ובפעמים
נדירות גם זר ניחומים לפרידה. זה כמעט ולא קרה לה, כי בדרך כלל
פרידות זה דבר מאוד מכוער, אבל זכור לה כמה מקרים בודדים של
גברים שחשבו שזה יוכל להקל על הכאב. זה מוזר, אבל הזרים של
הפרידה נראו לה יותר עצובים מהזרים של הלוויות.
כל מי שנכנס לחנות, נדבק במהרה בשמחתה של רוז, שתמיד הייתה עם
חיוך רחב מאוד על פניה, תמיד מדברת בטון רגוע ושליו, תמיד רוצה
לעזור ומנסה הכי הרבה שהיא יכולה. אבל לא היה באמת אף אחד
שהכיר אותה, אפילו לא הלקוחות הקבועים. אפילו לא הלקוח הקבוע
שהיה בא לפחות שלוש פעמים בשבוע, וכל פעם קונה את אותו הזר,
אבל מעולם לא סיפר לרוז למי הזר.
הבחור הקבוע הגיע בפעם הראשונה לפני שלוש שנים. הוא נכנס עם
עצב בפניו, אבל כשעיניו נפגשו בעיניה של רוז, ישר נדבק מחיוכה
שבבת אחת הכניס לו חום לכל הגוף, עד קצות האצבעות. רוז שאלה
אותו איך היא יכולה לעזור לו, ובתמורה הוא פשוט שאל אותה איזה
זר היא הכי הייתה רוצה לקבל, ומכך הניחה שהזר לבחורה.
במהירות ובדקדקנות רוז הסתובבה בקסם ובחן בכל החנות, אוספת פרח
מפה ופרח משם, ותוך דקות ספורות, לאחר שארזה בהשקעה רבה את הזר
האהוב עליה ביותר, הניחה את הזר בידיו ואמרה שזה הזר שהייתה
רוצה לקבל. הבחור, אדם שמו, שתק קצת והביט בה בהתפעלות על
הזריזות והחן שבה הכינה לו את הזר המקסים שנח בידיו. בידו
הפנויה הוא אחז בשלה והודה לה רבות. כשהסתובב והלך, התיר
מאחוריו את הריח המיוחד שהפיץ בשילוב ריחות הפרחים האהובים
עליה, עבר בה רטט קל בתוספת קנאה, לבחורה הברת מזל שתקבל את
הזר המקסים הזה.
מאז ועד היום, במשך שלוש שנים, אדם היה מגיע לחנות, לפחות שלוש
פעמים בשבוע, מבקש את הזר המיוחד שרוז הכי הייתה רוצה לקבל,
ומתבונן בה, מפזזת ומרחפת בקלילות בכל החנות, אוספת את הפרחים
האהובים עליה לזר אחד שופע ומרהיב.
רוז, בעלת חנות הפרחים במרכז העיר, חנות מוכרת ופופולארית
מאוד, תמיד חשבה שאדם מגיע לחנות בשביל לשמח בחורה ברת מזל,
שהיא שלו והוא שלה, ולהביא לה את הזר שהיא כל כך אוהבת. היא
מעולם לא הניחה לעצמה לחשוב אחרת, כי היא הייתה רגילה לשמח
אחרים, ולחייך בשביל אחרים כל הזמן.
ואדם, הוא רק הגיע בשביל לראות אותה במלוא הפאר שלה והתשוקה
בידיה הענוגות, אוספות את הפרחים לזר אחד מושלם, הזר שרוז הכי
הייתה רוצה לקבל.