יצחק לאור אחד המבקרים הענקיים בתחום הספרות, מהמשוררים
המוכשרים שיש למדינת ישראל, גם הוא כמו גדעון לוי במאמרו "סרט
זר" מ 20.2.09 טועה בהבחנה בין סרט דוקומנטרי לבין סרט
אישי-אינטימי-פסיכולוגי, במאמרו: "דור חדש דורש תשלום" על הספר
מאת ארי פולמן ודוד פולונסקי, מתאריך 27.2.09 במדור תרבות
וספרות.
יצחק לאור מבקש מהתסריטאי-במאי ארי פולמן לדווח דיווח אמת מן
המתרחש במלחמת לבנון הראשונה, ולא לשחק משחקי אנימציה
ילדותיים, שאם כך, יבקש לאור את כספו חזרה... מדוע לאור כמו
לוי אינם מאפשרים ליוצר אמנותי להסס לגבי זיכרונותיו האישיים
בתקופת המלחמה? בעיקר כאשר הדבר נעשה מתוך תחושה של הלם קרב
ושכחה? לאור שואל בצדק, האם ייתכן שעשרים שנים אחרי המלחמה
האיש עדיין בהלם קרב? לדעתי כן, האיש עדיין בהלם קרב שנים
רבות! האם מזכירים אנו את כל המקרים של הלם קרב שעדיין קיימים
אצלנו ואצל אחינו מעבר לגבול? לאור אולי צודק בביקורתו כלפי
הפרטים המובאים בסרט מבחינת דיוקם ההיסטורי, אך טועה מבחינת
הז'אנר הספרותי-קולנועי. מי קובע שמדובר בסרט החייב לדווח את
הידע הפוליטי-היסטורי של לאור ולוי? מדוע אתם עושים שפטים בסרט
ואינכם מאפשרים לו לעבור את תהליך ההיזכרות
האישי-הפרטי-האינטימי באירועי "סברה ושתילה", על פי דרכו? על
פי זיכרונותיו? וכאביו? האם פולמן טוען שרק הוא ירה ובכה? לא.
כל היורים ירו ובכו, גם אחינו מעבר לגבול ירו ובכו (האמנם?).
יש איזו נטייה אצל לאור ולוי להראות לנו דווקא עד כמה רב הסבל
מן העבר השני של הגבול. והם צודקים בהחלט בדרכם זו, ואני מחזק
את ידם. אך במקביל אסור להם להתעלם מכאבי אחינו כאן, מהצד הזה
של הגבול. בעניין "סברה ושתילה", ורק בעניין הזה, אכן היינו
עדינים יותר מהפלנגות, ועל כך גם לוי וגם לאור לא יוכלו לטעון
אחרת. ייתכן שפולמן שגה בהכנסת העיתונאי ושר הביטחון לסרטו
ובכך מטיל על עצמו אשמה של ניסיון דוקומנטרי מוטעה ואולי מטעה,
אך משגה זה גם הוא מוצג בראי אישי בלבד. (באותה שעה שהיתי
בפאריז, ובעיתוני העיר נרשם: "ישראל הורגת 100,000 פלשתינאים
בלבנון" בכותרות השער הראשי. וכעבור מספר ימים הכחשה באותיות
קטנות בדף אחורי... "רק 10,000 טעות דפוס, סליחה", מה דעתכם על
העיתונות הצרפתית ב  1982 האדונים לאור ולוי?) (באותו רגע ממש,
כאשר קראתי זאת חטפתי שוק נוראי ממלחמת לבנון. לא סתם מלבנון
אלא מעצם העובדה שיד לא זהירה גרמה למיליונים לחשוב שישראל
הורגת מאה אלף פלשתינאים, לא סתם מלבנון, אלא מפאריז, ולא סתם
מפאריז, אלא מעיר האורות, ולא סתם מעיר האורות, אלא מהעיתונות
שלה... וכו') אבל, סליחה, הסרט והספר של פולמן, לא באו לעסוק
בהשוואות: מי בכה יותר? מי סבל יותר? מי הרג או נהרג יותר? לא,
זו טעותם של לאור ולוי, הסרט הוא לא דוקומנטרי-היסטורי, הוא
איננו בא לדייק בעובדות ההיסטוריות-מתמטיות של האירועים. הוא
בא לחוות אותן מנקודת מבטו של אדם אחד והעוסקים במלאכה עימו,
ובוודאי שנקודת מבט זו איננה מדעית, איננה היסטורית, איננה
פוליטית, אלא פסיכולוגית-אישית-אינטימית, ולכן האשמות וביקורת
על פספוס בכיוון הזה, אין מקומם מהן.