אנחנו נלך כמו שני זרים
סביב שממה,
בידיים כמעט שלובות.

אולי רצית למצוא איזה סוף סופני כזה,
כמו מפץ שאי אפשר לערער עליו,
אבל אני שותקת,
ולוקחת אותך איתי
קדימה, ישר
עד שנגיע לנקודת ההתחלה
ונתחיל מעגל נוסף.

אתה שואל אותי כמה זמן יימשך הנצח הזה
ואני שומעת את הפחד בנשיפות הפה שלך.
זה עדיין לא הזמן שלך לדעת
שהסוף והנצח הם אותו הדבר.

אתה מחייך אליי בטיפשות,
כאילו אני לא מבינה כלום.

רק רציתי שתלטף אותי בלילה הזה,
עד שאעלם לחלוטין.
כשהאויר עומד במקום
והשמיים חסרי כוכבים כמו חלל,
הכל שלנו.

אם רק היית יודע.

אתה מנסה לחפש אחר שבילים חדשים
ולפעמים מוצאים את התשובה
במקום שבו דרכו רגליך מיליון פסיעות.
אבל אני לא אגלה לך את זה עכשיו,
וככל שתדע יותר אתה תדע שאתה יודע פחות.

עד מתי היית מוכן לחכות לי?
אני אשב זקופה בקצה מגדלאור,
באמצע שדה צהוב
או אוקיינוס שחור.
אתה יכול רק לבחור.
אשיר לך מנגינות של יום שישי
וכבר לא תהיה לך ברירה,
כי אתה לא יודע שבעצם יש לך,
אז תיקח אותי חזק אל תוך החושך שלך
ועדיין לא תבין שהוא לא באמת
אלא רק היעדר אור

ומיד
תצרח אל השמיים
עד שהאדמה תיסדק תחת רגליך,
גופך ירעד
עיניך יתגלגלו
ואני אחייך אליך כאילו לא נפגשנו מעולם.

באמת שניסית להתאפק.

תכף תגלה
שאני חלום שמישהו אחר יצר,
ומי באמת יותר קיים מבין שנינו?


22.9.08
2 וחצי בלילה.