קופצת ממשבצת לאחרת, פספוס קל ואת נשברת. מחברת חשבון מקומטת.
יושר כבר לא בדיוק חשוב, סימטריות היא כל מה שנותר לך. קווים
לאורך, קווים לרוחב. הכול אותו דבר. את נופלת, לא תחזיקי מעמד
בפרופורציונאליות המושלמת הזאת. משבצת אחת של חשבון. עמודים.
דפים. מחברת חיים שלמה. עברנו למתמטיקה. פה את תשברי. זה יותר
מדיי לשכל הקטן שלך, צרור תאים אפור ומעוות שלא בשימוש על בסיס
כרוני. את מנסה להשיג בינה אבודה, אושר נשגב, שכאן לא תמצאי.
עינייך משנות זוית ראיה, מתהפכות בתשעים מעלות מפגרות. קווי
האורך משתנים לרוחב, וקווי הרוחב האופקיים, הופכים פסים
דקיקים. "במאונך הכול מתאזן" לוחשת בצרחה. אבל עדיין - משבצות.
משבצות! לא משנה באיזו פרספקטיבה עלובה תבחרי, תמיד תשיגי אותה
תוצאה - סימטריות מופרזת ומגעילה. את מדלגת, פוסחת. גם ככה כל
משבצת זהה לשכנתה. מעלימה קווים לרוחב ונותרת בטורים צרים.
קווים פאסיביים לאורך החיים הדפוקים שלך. את מחליקה בעדינות
מפס לפס, ביסודיות. מוחקת, לא מפספסת. הפרפקציוניזם שלך בסוף
יהרוג אותך. משבצות, משבצות, כבר יצאו לך העיניים! ניסית מעט
להקל, ורק קצת לדלל. מבלי לשים לב, השמדת את כל הקווים, ויצרת
לך מחברת, עם דפים לבנים כענייך חסרות הצבע, וכל כך ריקים כמעט
כמותך.



25.7.2003
בהשראת ההתכוננות למבחן במתמטיקה. בלעעע.