הייתי שרה לך,
בשמלת-קפלים ארוכה בפרחים
מזמרת לקצב מנגינות-חידה,
מתאווה לקרבך מן המרחק,
אך שפתיך השיבו לי צחוק מאולץ.
ניצוץ וזרמים ריצדו בתוכי,
ובאישוניך דבר לא הבריק,
כנראה כי חיוך יחיד ממני
פשוט לא הספיק.

והייתי רוקדת לך,
מעוטרת מחשוף עז באדום,
לרקע שירי תשוקה נוגים.
משכרת מוחך בקפה צחור משחור,
אך רעל את אישיותך לא לכד.
רק נשיקות חיפזון,
שאת גופי הצליחו להשתיק,
ולך התרוקן מבפנים
ולגמרי לא הספיק.

והייתי צוחקת לך.
בתחתוני סטן כחולים ומחוך כהה
מבעירה איבריך בנוזלי-רגשות צורבים
נגיעת ניתוק, ושקרי הבלים
שיכנוע עצמי של אשליות חתוכות,
הזיוף שלך
האמת שלי.

והייתי בוכה לך.
עירומת עצמות,
בכי תמרורים אילם ויבש,
אך תנחומיך זרקו בי
רק עליבות.
והשקתי עורקיך בשיברון-דמעותיי,
אך צימאונך המשיך לגווע
אל תוך גופי.
ובשפות-גוף חולות,
היטבת את סבל נפשי להדחיק,
מדוע לך, כל זה לא הספיק?

אני אילמת לך.
ברוגע פיזי-מנטלי מוחלט.
ושפתיי קודרות
בשתיקה נלוזה.
חיוכים מתוקים לך יחלשו;
מייתרי קולי שרים בשבילו
קימורי גופי מסורטטים למענו
הוא ואני יודעים מהו צחוק,
ובכי משותף של נשמות מאוחדות.

זאת תחושת פחד אירוני
ועליצות ממיתה,
שלפתע את חיי
אתה בוחר להפסיק,
בא ומבטיח נדר  
אותי תמיד להצחיק
כי "רק חיוך יחיד ממני
לך כבר יספיק".

20.7.2003