(מחר יום ראשון. מיום ליום האהבה הופת להיות גדולה יותר ונואשת
יותר.)

סאגה מספר אחת: כוח הכבידה חי

הבתים שלנו כבדים עליי. הוא הולך ולא מביט לאחור.
מזל, אחרת מה הוא כבר היה יודע, שהרי ידוע לי, כי הסיבה היחידה
לכך שאדם ישתוקק לאדם אחר, היא שאותו אדם לא משתוקק אליו
בחזרה. אז ככה זה נוצר: גוף חיובי מושך גוף שלילי, ככל שהאחד
הולך לאחור, כך השני משתוקק יותר. כרוניקה של לב שבור מראש היא
כזו: משיכה נוצרת מראש על ידי דחייה.


כמיהה:
כמיהה היא תחושה סובייקטיבית של מחסור פנימי אל מול אובייקט
חיצוני. אל הכמיהה מתלווה פנטזיה, דימוי תודעתי, של האובייקט
ה"חסר". למשל סיגריה, ידיעה, איש או אישה, מקום. לפי תאוריות
פסיכולוגיות מסוימות, כמיהה נפשית עמוקה מקורה בתחושה שה"אני"
אינו מרגיש שלם ללא האובייקט החיצוני.


הייתי רוצה לנחש אותו
אולי גם אצלו יש פצצה מתקתקת
הייתי רוצה לראות את הלב שלו דרך הבגדים
לירות על הלב שלו, דרך הבגדים

בדל של זכרון מתרחב בשמיים
הם כחולים-צהובים היום בעין כרם
החוסר שבו גדל

סאגה שנייה: האהבה לא מתה

נעה בציר באר שבע-ירושלים
אף פעם אין לי לאן ללכת
ושלא יקראו אותי
ללכת בין המדפים
זה לא קשה כמו ללכת ממש על המרצפות
חלמתי, ובחלומי הוא היה טוב ונקי כפיים
בעיניים שלו יש חמלה וזיכרון
בירושלים הרחובות חסומים לתנועה
ואצלי בגוף
מלחמת עולם שלישית, חמצן מתפוצץ ודם כחול תקוע
עכשיו זה הזמן שלי
אבל נגמרות לי המילים

לנוע על ציר באר שבע - ירושלים, אוטובוסים מטיילים

כאב חותך כל פעם שרואה
את הקו שלו
את הקו שלו


אתה כואב לי.

סאגה אחרונה: הפתרון הוא המשתנה

יש משהו מנחם בלהיות לבד
בללכת לישון גלמוד, לכבות את האור, לשמוע מוסיקה מלנכולית,
לעטוף את עצמך בשמיכה, לחבק את הדובי
יש משהו יפה בלא להיות נאהב, מרוחק ומורחק
באתה שדוחה את עולם והעולם שדוחה אותך
בלבהות בחלל הריק, נע בראש שלך, כשברקע בלוז לילי מתנגן
יש משהו טהור בבדידות המוחלטת, המזככת,
באתה שלא רוצה אף אחד ואף אחד שלא רוצה אותך.

(מיום ליום האהבה נעשית רחוקה יותר.
מיום ליום הלב מתנפח, העצמות נהיות כבדות הגוף נהיה כבוי
הפנים נהיות מטושטשות)

אתה מתחסר לי.