אצבעותיו פורטות על המיתרים לאט, וקולו הצרוד מעט מלטף כל תא,
מחלחל דרך הריקמה. והדמעות מצטברות כאילו להזכיר שעדיין שם,
שהחור לא נעלם, שהחלל לא נסתם. העור על הידיים מתקמט עם הזמן,
כמו להזכיר שגם אם מרגישה תקועה, הזמן אף פעם לא עוצר, ויהי
מה. וגם אם מרגישה כלואה בתוך מעגל, לקום בבוקר שוב, להרים את
הראש הכבד, לפתוח את העיניים העייפות ממראות. הזמן ממשיך לרוץ
לו, ולפעמים פשוט לא מוצאת תקנה, ואין יותר פתרונות, והדרך
נעלמה לה...
ובדרכך פוגשת אנשים, שנראים כמו ילדים אבודים, ומרגישה חסרת
אונים על אובדנם. ולפעמים אין בידייך לא כלום, ואין בכוחך
לעזור. אבל עדיין מתעקשת לדפוק על דלתותיו, ולחפש תשובה.
מתעקשת תמיד עד הסוף, עד שסופסוף מבינה...
ואבל בעינייך מנצנץ לו היום. האפור שבחייך לקח עוד צעד וכמעט
הפסקת לנשום. השדים שרודפים אותך בלילה לא מצליחים לתפוס,
למרות שלפעמים כבר הייתי מעדיפה שיתפסו. ולו כדי להפסיק לברוח
יותר, כדי להפסיק לרוץ. פשוט לצנוח על הספה מחוסרת כוחות, ולא
לנסות להסביר את עצמך בפעם הראשונה. פשוט להתקיים שם, גם אם
בעולם אין תקנה...