אדם נטל את חייו אמש בחצות. זו תמצית הידיעה. אבל אנו נוטלים
את חיינו כל הזמן, יום יום, שעה אחרי שעה של יסורים, ומי שמת
דווקא משאיר אותם כאן מאחוריו. ראוי יותר לומר: אדם השאיר את
חייו אמש בחצות. ומתוך כבוד, לציין מה השאיר לנו במותו? ובכן,
את שנטל עמו בשאר הימים. קשה יהיה לדעת מה משאיר לנו פלוני
שמת, שהרי איננו יודעים מה הוא נוטל עמו בדרך כלל.
אדם נוסע ברכבת ואנו מביטים בו בחטף. רואים איש בגיל העמידה,
לעתים יש לו תיק קטן או עיתון או ספר. יש והוא חוזר מיום
עבודתו המעייף והוא מזמזם לו כשאנו מביטים בפניו המזיעות,
המיוסרות, כאשר טורד אותו חלום קצר. אנו רואים את העוית הקלה
בפניו ואת הרעד בגופו, אך לא נדע את פשר החלום. יש ויש, יש
ויש, אך לא לנו לדעת כי כאשר אדם משאיר לנו את חייו, את
חלומותיו הוא מותיר לנו לדעת אותם במקומו.
ברור אם כך מדוע אומרים: נטל את חייו. קל לנו הרבה יותר לשמוע
ולחשוב שנטל הכל איתו ולנו אין יותר דבר, מאשר להבין שהותיר
לנו דבר מה לחקור בו ולהתעמק, לשאת איתנו יום יום, כן, הוא
הוסיף על המשא במותו, ולרוב אין בידנו להבין מה הדבר לעולם. |