מעשה בבחור שהתאהב בציפור

היה זה בחזרה מיציאה, בשעות היפות האלה,
היין מעופף בדם, נותן רגעים אחרונים של ניתוק מה"מציאות".

אתה מתחיל להרגיש את השינה מתקרבת
לוקחת איתה את החוסר מודעות הנעים, מביאה אפלה, שיכחה,
וחלומות.

אתה פוסע בשדרה, יש פרחים שמנעימים את זמנך.
אתה מצדיע לירח, הוא היה שם הרבה לפניך, ועוד ימשיך, ועוד
ימשיך אחריך.

בעיותיך הם רק אדווה בלתי מורגשת על גלי הזמן,
עלה נוחת על האדמה,
הרוח עוד מתעללת בו קמעה,
גם זה ניקרה בדרכך.

ואז
ממעלה מודעויות נשכחות,
עולה הקול אשר אינו בא מהמולת ליבך,
זו היא, היא יושבת על ענף, אתה לא רואה אותה.

היא אומרת לך, היכן,
אתה אומר לה לא יודע.
היא אומרת לך זה עכשיו, ולא אף פעם,
אתה אומר לה שאתה מפחד.

זה לא סוף העולם, רבות הנפשות שעברו מתחת קולה של ציפור,
קצת לפני צהלתה של איילת השחר.

רבות הנפשות שאמרו
"אני לא יודע, אולי אחר כך, אני עוד צריך לחשוב על זה"
רבות הנפשות שלא חשבו על זה עוד.

והנה היא, ואני,
הכל ניראה כל כך,
                    כל כך,
                          כל כך,
שהנה מגיע סוף יכולתך להביע דברים במילים.

והכל התחיל בציפור.