[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רומי דגן
/
דיאלוג מביך

הוא:
"שאלתי בגלל שהייתי צריכה להמשיך לדבר בשביל למנוע מהרגע הזה
להפוך ליותר מביך ממה שהוא כבר היה"

כמה אירוני. דווקא אני שרגיל להסתיר את המבוכה בעזרת דיבור(
בעיקר על הגורמים לה)העדפתי לשתוק, ואליו את הרגשת צורך להסתיר
מבוכה בעזרת דיבור.
אבל זו בהחלט הייתה אופציה יותר טובה מאשר שתיים אחרות:
אחת - להסתיר ע"י בריחה. שתיים - לא לשאול כלום אף פעם.

"שאלתי כי רציתי להפסיק, אבל לא לגמריי"

מוזר איך שלוש מילים עינייניות יכולות להקפיץ לי ככה את הדופק.
לגרות אותי עד כאב, לייבש לי את הפה, להריץ את הדם לאן שצריך
ולאן שלא. "אבל לא לגמריי..." שלוש מילים מסוייגות ואני
בשבי... מתנענע בחוסר נוחות על הכיסא, מנסה להרגע.
כמו בעצם הרגע עצמו שהוא אולי פחות ממה שנעשה בכל רגע בעולם,
בכל שנייה ובכל מקום, אבל כל כך הרבה בשבילנו. וזו המומחיות
שלך שסחפה גם אותי.למצוא את הדרמה הגדולה בחיוך, נגיעה, מבט או
רגע אחד ארוך. להרגיש את המתיקות שבכאב לב כשהיד, כמו שב"ח,
מסתובבת לה בגבולות של כן ולא.

ואחר כך הייתה צריכה לבוא נשיקה. גם אני הרגשתי את זה. הייתי
צריך להעביר את הלשון שלי על שפתי השושנה שלך במקום החיבוק
החברי. אבל שנינו החלטנו לוותר במהירות ובחדות, כמו במין החלטה
שהיא תוצאה של ישיבת וועדה ממושכת. התנתקנו, וגם זה היה רגע.

היא:
אני אוהבת לקרוא את המיילים שלך, אני אוהבת לרוץ על המשפט
ולראות ולהרגיש איך כל מילה מתעוררת לחיים דרך התיאורים שלך.
לפעמים אני נהנית לחיות את העבר.
אני אוהבת איך אתה מצליח להפתיע אותי מחדש בדיוק כשחשבתי שיותר
רחוק מזה הוא לא יגיע.
אני אוהבת לראות איך אתה מותח כל מילה לשלושה משפטים..ואז
לחזור ולקרוא אותם מהתחלה, למרות שהם אומרים בדיוק את אותו
הדבר.
אבל הכי אני אוהבת להסחף אל תוך הסיפור ולהוסיף רקע ומסגרת
ודמויות ועוד פרטים בדמיון,להיות מופתעת מהמילה הבאה למרות
שאני מכירה מקרוב את מה שהיא מתארת... ובכל זאת למצוא את עצמי
משפט לפני הסוף מנסה לנחש מה יהיה הלאה.
אני אוהבת לגלות שדרך המילים שלך זו בעצם לא אני שם בין
ההברות, אלא מישהי אחרת לחלוטין ואז הרבה יותר קל.

מצד שני קשה לי לקרוא את המיילים שאתה כותב כי כל שלוש מילים
שלי אתה מתרגם בדיוק בצורה שהשתדלתי כל כך להמנע ממנה - בוטה
וישירה, וכמעט תמיד אתה מוסיף איזו מילה שלא באמת חשבתי עליה-
נשיקה, ואז הכל מתחיל...
"הריי שנינו היינו שם - למה הוא חייב לשחזר את המבוכה?"
"למה הוא מזכיר לי כל פעם מחדש משהו שכל כך קשה לי להשלים
איתו?"
"והוא יודע שאני קופצת מכל דבר קטן..."
"והוא בטוח הרגיש שאז בחדר ישבתי כולי מכווצת מפחד ובלבול,
שרירים מתוחים עד לקצות האצבעות, מוכנות לעצור אותך במידה
ותעשה תנועה שתגרום לי לקחת נשימה אחת יותר מדי..."

איך אני אסביר לך שכן,אבל לא?
גם במחשבות אני לא אגיע לנשיקה הזו שתמיד קופצת אל בין השורות
של המיילים שלנו, אם כתבנו וגם אם לא.
לשם שינוי, זה משהו שאני כן מסוגלת לקבל עליו החלטה.
אל תתאר דברים שלא קרו, המציאות מספקת לנו די והותר דברים
להתמודד איתם...
ולא קל לי, מצד אחד לתת לך לטייל על הכתפיים שלי ולהרגיש את
האצבעות מחליקות ומדרימות..ומצד שני להגיד שמעבר לזה לא יהיה.
אני יודעת שזה לא הוגן ולפעמים מתעתע, כשלפני יום הנחת את היד
במקום בו אפשר להרגיש כל פעימת לב ולקיחת אוויר, נשימות
ודפיקות לב שאמרו כל כך הרבה מלבד מה שאני כותבת עכשיו.
אבל זה המצב.

הוא:
ואת עוד אומרת שאני הוא זה שמצליח להפתיע אותך...
וזה באמת נראה שדרך המילים זו לא את... איזה שטף, איזו
הבעה...
נו טוב, אני יודע שזו את, אני יודע שהשטף הזה נמצא בך
פנימה,וכמו דברים אחרים גם הוא חסום בקרום עדין ודק שמשתחרר רק
שאת מרגישה ממש בטוחה.אבל עדיין אני מופתע מהזרימה.מהבגרות,
מהתשוקות הדקות והמרומזות, מהכנות ומהאצילות.
קראתי כל מילה, ושוב ושוב,ומספר מילים קראתי הרבה יותר
מהאחרות. כמובן
אבל די עם זה, אני נמס... נה ,אני חוזר למה שאני יודע לעשות
הכי טוב, להתקיף חזרה!

"למה הוא חייב לשחזר את המבוכה?"
כן,כן... סיפור חיי... למה הוא חייב לומר את זה... תמיד אותה
שאלה, נכונה ומוצדקת... אולי בגלל שזו הדרך היחידה שאני מכיר
כדיי לשמר את הרגע?
נכון. לפעמים אני טועה בעודף הגדרות. בזה שאני עוטף הכל
במילים. כן, אני יודע.זו הדרך שלי לברוח. לעטוף במילים.לקפוץ
פנימה. לומר: "הנה זה. עשיתי את זה ועכשיו זה כאן, אין ממה
לברוח."

אני מניח שלמרות הכל זו אחת מהסיבות שאת נמשכת אליי
בגללן.נמשכת ובורחת יחד. אוהבת את ההגדרה, מוצאת בה משהו שחסר
לך, נהנית להשען על החוזק שלה, על הנועזות.אבל בו זמנית פוחדת
ממנה. היא נראית לך גסה, חצופה, מנוסה מדי. אגרסיבית קצת לתום
הבתולין שלך.

מה אומר לך ילדונת? שאצלי זה אותו הדבר אבל הפוך? שאולי רק מי
שבטוח בכח ההגדרה שלו יכול להמשך בטירוף אל מישהי שמשחקת את
המשחק בצורה אחרת?דקה יותר? עדינה יותר? בלי ההגדרות המקובלות,
בלי המעשים שאולי מתבקשים? מה אומר לך, שרק זה שיודע למצוא את
הסקסיות שבמבוכה, להכיר בה, יודע לוותר על הנשיקה?

לכן את לא צריכה להגיע רחוק כדי לדמיין את הנשיקה. איך אמרת
בעצמך? היא נמצאת במילים שלנו, גם אם לא נאמר אותן.
כל מה שאת צריכה זה להגדיר אותה. לתת לה צורה וצבע.

היא:
שוב פעם.
כאילו ענית למייל אחר ולא שלי.
אני אוהבת רק את ההגדרות של דברים שקרו באמת, דברים שנתתי להם
לקרות.
כשאתה מתאר דברים שלא קרו, אתה מדמיין ביחד עם גם רגשות
ומחשבות שלא קיימים.כשכתבתי ש"גם במחשבות אני לא אגיע לנשיקה",
הכוונה שלי הייתה שאני לא מעוניינת לדמיין נשיקה. זה שלב הרבה
יותר רחוק מאיפה שאנחנו נמצאים ואין לי שום דחף לדמיין אותה.
היינו שותפים לאותן חוויות אבל רגשית אנחנו לא באותו מקום.
וכשכתבתי "היא נמצאת במילים שלנו, אם כתבנו וגם אם
לא",התכוונתי... אז נכון, בדרך שאנו מתבטאים המילה הזו דרשה
להופיע, ומבעד לכל עין אחרת, חיצונית, היה הגיוני ואפילו צפוי
לראות את המילה הזו.אבל זה לא ומר שזה מה שצריך לקרות, או חשוב
מכך- שזה המצב דרך העיניים שלי.

התבטאתי כלפייך בעבר בצורה שלא מתאימה לי, חושפנית
ומודה.(מתגמדת אל מול המילים שלך, אבל עדיין) אם זה מה שהיה
עובר לי בראש, הייתי כותבת בעצמי.
אני לא אוהבת שמתיימרים לדעת מה אני חושבת/מרגישה/רוצה.
אל תשלים לי פערים שהיית רוצה למלא.
אל תניח הנחות לגביי מה שעובר לי בראש. תשאל קודם.
אני לא אברח, מבטיחה.

ובכלל, הכל התחיל משתי שאלות,איך הגענו לכאן?

הוא:
סליחה. סליחה שהלכתי רחוק מדי. סליחה ששמתי דברים בפה שלך, או
לפחות במחשבה שלך. סליחה. ממש לא התכוונתי להרגיז.
בכלל לא התכוונתי שזה ידיע לכך. חבל לי שאת כועסת. בואי ונשכח
מהכל בסדר?
איבדתי את הצפון.מצטער.
את בהחלט ראויה שיאבדו בשבילך גם את הצפון והמערב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"המלחמה עם
רוסיה תימשך רק
4 שבועות."

קצין בוורמאכט
לחייליו בהתחלת
מבצע ברברוסה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/4/10 6:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רומי דגן

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה