חלמתי אתמול עלייך. עלינו.
חלמתי שאנחנו הולכים הבייתה ומדברים. ופתאום היד שלך אחזה את
שלי. קצת נרתעתי, ושמת לב, אבל מיד אחר כך החזקתי את היד שלך
בחזרה.
חייכנו אחד לשנייה.
יום אחר כך התקשרת אליי, למרות שבמציאות אין לך את המספר שלי.
אף פעם לא ביקשת, ואמרת שאתה רוצה שנבלה ביום שישי ביחד. אמרתי
כן, ואיכשהו זה הרגיש לי אמיתי.
יום חמישי, אנחנו בבית ספר והחלטנו שאני מבקשת לעבור לידך
במקום לשבת לבד. כל האנשים שמסביבך צוחקים עליי. ואתה? אתה
צועק עליהים שיסתמו את הפה שלהם, החזקתי לך את היד ולחצתי אותה
"זה בסדר. אני יכולה להסתדר לבד. אני מסתדרת כבר שנתיים"
הסתכלתי לך בעיינים באותו הזמן, ואתה? אתה רק מחייך ועונה לי
בתמימות "בדיוק כמו הזמן שאני מחכה שמשהו כבר יקרה בינינו"
חייכתי אלייך ועזבתי את היד שלך וכשהגיע הצילצול, לא יכולתי
להדחיק את הצד האימפולסיבי שלי יותר וחיבקתי אותך. חיבקתי אותך
כל כך חזק שחשבתי שעוד מעט תחנק.
אנחנו יצאנו ביום שישי. ישבנו על אבן בוואדי, התחבקנו, דיברנו.
הסתכלנו על הירח ובסופו של דבר רכנת למטה ופנימה, השפתיים שלנו
נפגשו. ההרגשה של השפתיים שלך לחוצות בעדינות על שלי הייתה
נהדרת. זאת הייתה הנשיקה הראשונה שלי. אולי לא בחלום, אבל בכל
זאת. אני רוצה שהנשיקה הראשונה שלי תיהיה איתך. אני באמת
רוצה.
ואני אוהבת אותך.