האדם בבחינת היותו אובייקט של ההיסטוריה הפרטית שלו
הינו מרגע פתיחת פיו (ורק מרגע זה)
סובייקט של הווייתו העתידית.

מוצא אדם ממערתו הפרטית
במילותיו

מדד אמירה בהיותה דוחפת זולת לביטוי עצמי
אינדייפרנטית להיותה הסכמה או שלילה

מותר האדם מן החיה - בחזקת היותו מייצר משמעות

האדם בחזקת היותו אובייקט של המציאות
(אשר קיימת אינדיפרנטית לקיומו)
הווה כסובייקט אם ורק אם דיבר פרטי

אדם - רצונו לו, כשמש
לורד

ההיסטוריה המודרנית של המערב
הינה סיפור יציאת האדם
אל פני השטח של הקיום

גולת הכותרת של "התפתחות" האדם המודרני
בהפיכת קליפת התפוז לזהב התרבות

רגלי האדם, עומדות לכאורה, על האדמה
אבל ללכת, ילך האדם,
רק במרחב המילה.

לעולם, יהא האדם מגלה ארצות
שכן
לעולם ילכו רגלי האדם, אך ורק
במרחבי האות

כל טיול במרחב
המילה לעולם שונה מקודמתה

יסוד הפרט בהנחת ייחודיותו
ועליה -
כמעט ולא עובד לעולם

יכול אתה להביט מעבר לטוב ולרוע,
לא כל שכן ללכת
ובטח ובטח שלא להוליך.

הפילוסופיה - בתור היותה יחצנית הסכמה הקונספטואלית
                הפרטית אל זו הכללית -
הינה בשורת העתיד
   בעוד הפסיכולוגיה - במימושה העכשווי
                            בתור מדידת הקיים הסטטיסטי -
   הינה אפירמציה ריקה של הקיים בלאו הכי.

מלמד הזכות הגדול של הקיים הינו
אותו הדבר אשר יצמח ממנו

אם נלחם אתה בענקים; קום והיה דוד - לא מלך הליליפוטים.