על צריח כנסיה בכיכר העיר ליאון,
ניקרגואה, יושב משורר צ'יליאני
ומתגעגע אלייך. רוחו שבורה
ושורותיו שבורות, את מילותיו איבד בשוד מזוין
לאור יום.

ואולי היה זה אור שקיעה רפה, או
באוויר העומד לקראת הזריחה.
הזמן לא חשוב, המקום לא משנה.

הבדידות, עליה יש לדבר.

היותו של האדם מפורק כשהאישה הולכת,
הוא יכול לכתוב רק שירים על אתמול.
מאמין הוא באתמול, הו,
והוא רק צל חיוור של מי שהיה,
רק חצי אדם.

יש לדבר על הגעגועים. לסלוח
על הבגידה, על חוסר השלמות,
על הנאמנות לעצמך. לסלוח לעצמך.

לדבר על החשיכה והכאב.
לדבר על הדממה בתוך הבית,
ועל השיר העצוב שלא נכתב.