[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יהודה כרמל
/
בגידה, בגידה

לקראת סוף ההריון השלישי, שמתי לב, שאמנון בעלי, מאחר לשוב
הביתה בימים שני וחמישי. כששאלתי "מה האיחורים האלה"?,  השיב:
"יש עומס עבודה במשרד, נוספו לקוחות חדשים לחברה וצריך להתאמץ
קצת, כדי למלא את מבוקשם". בהתחלה קיבלתי את ההסבר הדחוק, אבל
במשך הזמן הבחנתי בריח בושם זר בחזרתו מאוחר מהעבודה ובהיכנסו
למיטה. החלטתי להשאר רגועה, אבל ערנית  ולא מיהרתי לחקור את
הענין לעומק. המסקנה הייתה ברורה, אבל כשחשבתי על עצמי ועל
התוצאה ההרסנית הצפויה - בודאי לילדים, שעוד מעט יהיו שלושה -
שתקתי. העמדתי פנים שאני לא יודעת מכלום והחיים נמשכו בשיגרתם
הרגילה. אהבתי את בעלי ולא הייתי מוכנה לוותר עליו. גם אחותי
נטע המליצה, לא לעשות מזה ענין.

פעם, לפני כעשר שנים, הכל נראה אחרת. למדתי בסמינר הקיבוצים
וכשיצאנו ליום ספורט באיצטדיון לאתלטיקה קלה בהדר-יוסף,
לתחרויות, פגשנו מבחר אתלטים. אחד מהם  בחור חסון - שהתאמן
בזריקת דיסקוס - משך במיוחד את תשומת לבי. כל הבנות היו נאספות
בשולי המגרש להתפעל מיופיו של הבחור ולצפות אל הרגע בו ישלח את
הדיסקוס ליעדו. כולן עקבו אחרי הדיסק עד נפילתו ומיד החזירו את
מבטן אל היצור המקסים שזרק אותו. החלטתי לעשות הכל כדי להכירו
ובטענה שאני מעונינת להוסיף אותו לאוסף הציורים שלי,הזמנתי
אותו לביתי.

חדרי היה אולפן הציור שלי. הורי עודדו אותי ללמוד ולפתח את
הכישרון המיוחד הזה, מאז שהייתי בת תשע. בכל הכיתות בהם
השתתפתי היו על קירות הכיתה יצירות שלי שזכו להערכה רבה מכל
המורים. מתמונות נוף עברתי לפורטרטים ומשם הדרך הייתה קצרה
לציורים יותר משמעותיים, הזמנתי חברות שישמשו לי מודלים
וההוצאות טפחו, עבור קניית בדים וצבעים. אך הורי לא התנגדו
ותמכו בי לאורך כל הדרך. חדר המגורים שלי הפך לסטודיו ועל
הקירות הופיעו היצירות, חלקם בערום מלא.

יום אחד אמנון הגיע כפי שהבטיח, הצגתי אותו בפני הורי וגם הם
השתהו מיופיו. עלינו לחדרי, הצגתי לפניו את הציורים שמסביב
והוא התפעל ושאל "האם את חושבת לצייר גם אותי בערום"? השבתי
"כן, למה לא, אתה מתבייש"? הוא היה מופתע לגמרי וחכך בדעתו.
כדי להפיס את דעתו אמרתי לו "אם יהיה לך נוח יותר גם אני אצייר
בערום". התמהון שהפגינו פניו היה שלם, אך הסכים לאתגר בסופו של
דבר. גופו היה מושלם וציירתי אותו בתנועת זריקת הדיסקוס, בדיוק
כמו הסמל האולימפי. ברור שלא יכולתי להיות אדישה למראה עיני
והיה לי קשה להתרכז בעבודה, בעוד אני מתפעלת מיפי אבריו
ומשריריו הבולטים. כך המשכנו בעבודת ה"קודש" מספר ימים. השיחות
בינינו הפכו להיות יותר ויותר אינטימיות. הציור נגמר בהצלחה
והקשר נמשך והתלהט, כנראה שגם הוא לא נישאר אדיש למראה עיניו.
 


כאשר הרגשתי שהוא האחד והיחיד, וכי הרגשה זו היא הדדית,
הזמנתי אותו לפגישה הקובעת עם הורי. הם שמחו מאוד על הבחירה
המוצלחת והתאריך נקבע. בשמחה רבה נישאנו מיד עם גמר לימודי
בסמינר. הייתי מאוהבת בו אהבה עזה, גם אחותי נטע התלהבה ממנו
מאד ותמכה בנשואין בכל ליבה.

אחותי הקטנה נטע היא חברתי הטובה ביותר. אנחנו מספרות אחת
לשניה את כל "סודותנו" בלי להחסיר דבר. השיחות הטלפוניות
החשאיות שלנו נמשכות, בדרך כלל, שעות על שעות, אחרי ארוחת הערב
ואחרי שהילדים כבר שכבו לישון.

נטע הייתה הראשונה לדעת, מתי התנשקתי לראשונה עם אמנון. נטע
ידעה לפני כולם כשהייתי בהריון עם ברק ואחר כך עם שי. והיא
הראשונה שהתיעצתי איתה בכל משבר שהיה במשפחה. נטע לא נישאה
מעולם מסיבות, שאף פעם לא הצלחתי לפענח את פישרן. היא הייתה
ונשארה בחורה נאה, בעלת השכלה אקדמאית בתחום הכלכלה, עובדת
כמנהלת מחלקת האשראי בבנק גדול בתל אביב. יש לה משכורת מכובדת
ואין בעיות כלכליות, למרות היותה אם חד הורית.

כשנטע נכנסה להריון שאלתי, "מי  האב המאושר". היא השיבה,
"הילדה נולדה מהזרעה מלאכותית ואינני יודעת מיהו האב". הדברים
האלה נראו תמוהים לגמרי. אחיות הנמצאות בקשר כל כך הדוק ואחת
מהן אינה מדווחת על החלטה כל כך משמעותית בחייה לשניה? מוזר!
אני זוכרת, שסיפרה את דבר ההריון כחודשיים אחרי תחילתו. מילא,
שיהיה כך, חשבתי ועברתי לסדר היום.

אמנון ואני עשינו מאמצים רבים למצוא לה בן זוג. כל פעם כשיצאנו
לטיול או לפיקניק, אמנון הביא חבר מהעבודה בתקווה שייצא  מזה
זיווג, אך כל מאמצינו עלו בתוהו. נטע נישארה רווקה, מצב זה לא
העכיר את רוחה כלל וכלל. היא ניראתה שמחה בחלקה, נסעה מדי פעם
לטיולים מאורגנים לחו"ל והשתתפה בחוגי העשרה מכל הסוגים, כולל
מכוני כושר, כדי לשמור על הגיזרה. ובאמת היא ניראתה יפה
ופורחת, הלואי עלי. אחרי כמה שנים של ניסיונות שדכנות מצידנו,
נמאס לנו מכל הענין והשארנו את הנושא בידיה. היא סיפרה לי מדי
פעם על בן זוג זה או אחר, אבל חתונה לא יצאה מזה. היא נשארה
רווקה, אם חד הורית עליזה ומאושרת.

כשהחזקתי את טלי לראשונה בזרועותי, הרגשתי מאושרת יותר מתמיד.
בבית לא השתנה דבר, כי נטע לקחה חופשה מהעבודה למשך ימי שהותי
בבית החולים. כשחזרתי, הדירה בהקה בנקיונה והילדים היו שמחים
ומאושרים. דודה נטע הרעיפה עליהם אהבה רבה כאילו היו ילדיה והם
נפרדו ממנה בחיבוקים ונשיקות.

יום אחד צילצלו מהבנק והפקידה הודיעה לי, שהחשבון המשותף שלנו
נמצא בחובה כבר תקופה ארוכה וכי עלינו לדאוג להסדיר את החוב.
סיפרתי לאמנון את אשר אמרה הפקידה, אך הוא ענה "אין לך מה
לדאוג, מחר אגש לבנק להסדיר את הענין. כנראה בגלל ההוצאות שהיו
לנו עם הולדת התינוקת חרג החשבון מן הרגיל. בעוד חודש אקבל
העלאה במשכורת והכל יהיה בסדר". בכל זאת הדבר ניראה לי מוזר
והגביר את סקרנותי. למחרת  ניגשתי לבנק וביקשתי העתקים
מהחשבונות שלנו. הפקידה הביאה לי העתקים של עשרת החודשים
האחרונים. הדבר היוצא דופן שראיתי בדוחות, שב 15 לכל חודש נפדה
צ'ק של אלפיים ש"ח. זו הייתה הפתעה בשבילי, כי ידעתי שאמנון
ואני משתמשים אך ורק בכרטיסי אשראי, מענין מי הנמען? בקשתי
מהפקידה להמציא לי צילומים של הצ'קים הללו ושתשלח לי אותם
בדואר רשום לביתי. כעבור כעשרה ימים הביא לי הדוור מעטפה גדושה
מהבנק. חתמתי לו על הקבלה ומיהרתי לשולחן המטבח, פתחתי את
המעטפה ולתדהמתי היו שם תצלומי צ'קים ע"ש נטע שמואלוב, שזהו שם
משפחתי לפני נישואי. כשבדקתי ממתי החלה מסירת הצ'קים, התברר,
שהתאריכים חופפים ליום לידתה של תמר הבת של נטע. הראש הסתחרר
לי וכמעט נפלתי מהכסא. לקח זמן רב עד שהתאוששתי ומיהרתי לחדרה
של טלי שהחלה לבכות ולהודיע לי שהגיעה זמן ההנקה. טלי מצצה
בתאבון רב ואני עסקתי בתחושותי הנזעמות על בעלי ועל בגידותיו.
ועוד עם מי - עם אחותי הנחמדה והאהובה, שגם היא בגדה בי! דפקתי
בחוזקה באגרופי על שולחן המטבח וכל הכלים שעליו רעדו. ממש לא
יאמן - איך יכולתי להיות כזאת נאיבית? הרי ידעתי מזה שנים,
שנטע מחבבת את אמנון וכי מאז שהבאתי אותו לראשונה לביתנו, הוא
היה גם נשוא אהבתה שלה ולכן גם כל מאמצינו למצוא לה בן זוג לא
צלחו ולכן גם פרחה מאושר מאז שנולדה תמר. וימי שני וחמישי
כשאמנון איחר להגיע הבייתה, התבררו כימי הבילוי שלו אצל נטע
וילדתו והבושם שהרחתי עם שובו הבייתה מאוחר, היה הבושם של נטע
ואני הטיפשה האמנתי לכל הסיפורים על הפריה מלאכותית ועל עבודות
נוספות במשרד!

התגלית הנוראה העסיקה את כל כולי והתקשיתי להראות פנים מחייכות
לאמנון. הכי קשה היה להישמע שיגרתית לנטע, בשיחותינו הטלפוניות
המתמשכות. כל מחשבותי עסקו בנקמה על העלבון הנורא שגרמו לי.
איך אחזיר להם כגמולם - זו הייתה מטרתי היחידה. "אלוהים
שבשמיים! סלח לי על כל רעיונות הזוועה שעלו בראשי כלפיהם".

ההתלבטות הייתה קשה ושאלת המפתח הייתה? אם אקים שערוריה יהיה
עלי לשאת בתוצאותיה?! כל חיי ישתנו מן הקצה אל הקצה, לאט לאט
נרגעתי והתחלתי לחשוב בצורה יותר ריאלית. יש לי שלושה ילדים
קטנים ונחמדים, מה יהיה עליהם אחרי שאתגרש למשל? אומנם ישנה
אפשרות שאמנון יתחתן עם נטע והיא תתפוס את מקומי במשפחה ואז מה
יהיה עלי? אסתובב בעולם בודדה וערירית ללא בית, ללא בעל וללא
ילדים? פתרון כזה, לא ניראה מעשי בשבילי, לא אוותר על ילדי בעד
כל הון שבעולם. מצד שני, אם אשאר לבד עם שלושה ילדים, איך
אפרנס את כולם ואדאג לכלכלתם  ועתידם? אלה שאלות קשות שלא
מצאתי להן מענה.

אני מסתכלת אל תוך תוכי ומנסה לפענח את רגשותי לאמנון ולהפתעתי
אני חוזרת ומרגישה אהבה עמוקה, אהבה עזה, למרות בגידתו. הוא
היה ויהיה תמיד נסיך חלומותי עד קץ כל הימים. נטע אחותי הקטנה,
תמיד תישאר אחותי הקטנה והאהובה. איך אוכל לחיות בלעדיהם? חיי
לא יהיו חיים, חשבתי בלבי. נוכחתי שאני חייבת למצוא פתרון,
שישאיר אותי בחיים, עם האנשים שאני באמת אוהבת.

ואז בא לי הרעיון. ליום הולדתו של ברק בחג החנוכה, החלטתי
לערוך מסיבה למשפחה הקרובה שלנו. הזמנתי את הורי והורי בעלי,
את אחיו הבכור אישתו וילדיו וכמובן גם את נטע ובתה. כולם ישבו
מסביב לשולחן ושרו שירי חנוכה ושירי ארץ ישראל ידועים. השעה
קרבה לחצות, הילדים נרדמו בכסאותיהם. העליתי אותם למיטותיהם,
נפרדנו מהאורחים וכשהשתרר השקט מסביב, ביקשתי מנטע ומאמנון
להתקרב לשולחן, כי יש לי דבר מאוד חשוב לומר להם.

בלי כל הקדמות אמרתי לאמנון"אני יודעת על הרומן שמתרחש בינך
לבין אחותי ואני גם יודעת, שתמר היא בתך" ולנטע אמרתי בחומרת
מה "מוטב שלא תספרי לי מעשיות, אני יודעת שתמר לא נולדה מהפריה
מלאכותית ואני יודעת מי אביה" והוספתי בקול חנוק, "אני גם
יודעת, שאני אוהבת את שניכם ולכן אני מציעה, שכולנו נהווה
משפחה אחת מאוחדת". התדהמה הייתה ממשית, שניהם הסתכלו אחד
בשניה ובמקום לבכות הם צחקו, כי מוזר ככל שזה יהיה, רעיון זה
עלה גם במוחם לאחרונה. המתח נשבר.

תוך זמן קצר עברנו, כל המשפחה, לבית עם חמישה חדרים - שני חדרי
ילדים - אחד לבנים והשני לבנות ושלושה חדרי שינה למבוגרים. כדי
למנוע קנאת נשים, הוסכם שאמנון יישן בחדר האמצעי והנשים בחדרים
לצדדיו, כך הן לא תדענה מתי אמנון ישן אצל זו או אצל השניה.
אני אנהל את הבית, כשנטע ואמנון ימשיכו את עבודתם כרגיל
ויכניסו את משכורותיהם לקופת המשפחה המשותפת.




e-carmel@zahav.net.il   www.yehudacarmel.com







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
פיקח הולך בין
הטיפות.
חכם נשאר בבית
כשיורד גשם.


ד. ג'ונסון
מתגעגע לקיץ.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/4/10 7:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יהודה כרמל

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה