אלו ימים בהם השמש כבר מובנת מאליו
וזה שאת והיא לא כאן ורק אני ממשיך עכשיו
נזכר ברגעים טובים, זה לא הוגן שהם חולפים
והילדים שלא יהיו לנו נראים כל כך יפים

אלו לילות בהם ירח נאלץ גם לחמם
ושיר קטן כאב גדול יכול בקושי לעמעם
פוחד מרגעים קשים, ומה עושים כשהם באים
והילדים שלא יהיו יכלו להיות כל כך גאים

ויש יותר מדי דברים בראש שלי עכשיו
יותר מדי שמות
יותר מדי שירים
ויש את הבלונדינית היפה שמחכה
מאחורי כל החומות
כמו שכתוב בסיפורים

אלו חיים בהם חיים מחוץ לזמן ולמקום
מתרוצצים בין תירוצים ולא זוכרים בכלל לנשום
בין הטיפות, בין רגעים, בין הטובים והרעים
אל הילדים שלא יהיו יותר כל כך מתגעגעים

ויש יותר מדי דברים בראש שלי עכשיו
יותר מדי במות
יותר מדי פחדים
ונסיכה עם שתי גומות ולב עשוי זהב
שמחכה לי שאבוא
לבנות ארמון של ילדים


© תום פרייז