אפילו את צפצוף ושריקת המכונית שלך כשאתה מתניע,
אני אוהבת.
בעיני זה חלק בלתי נפרד ממך - מכונית שחורה חלקה,
שנוסעת על כבישים מדבריים מתפתלים,
מלטפת אותם כמו הרוח.
אתה יושב, כף רגל כהה חשופה על המושב,
השניה על הגז,
וידיך מתופפות על ההגה לצלילי מוזיקה נהדרת -
לא רק זאת שיוצאת מהרמקול, אלה קצב פנימי משלך.

אפילו כשאתה נוסע מכאן, נוטע בי הבטחת אהבה רומנטית
משוערת מתחמקת כלשהי אחת או אחרת,
כזאת שבכל מקרה אינה מושגת,
אתה נפרד ממני שוב בפעם הסופית ביותר.
כבר שכחתי לספור כמה פרידות כאלה היו לנו.
והפעם אתה מרפרף על שפתיי בנשיקה לא נשיקה,
כזאת שאומרת רק את מה שיכל להיות אחרת,
אבל הינו בדיוק כפי שהוא בשבילי.
אני מדמיינת אותך מנותק מהסצנה המלודרמתית והיפה שנרקמת בך,
חומר לשיר או לפרוזה או לעיניים עייפות עייפות מרוב בכי
וגוף שרק רועד וכואב למגעך.
אכן סצנה מפוארת,
אני חצי עיוורת, דמעות ריר ונזלת מרטיבים את חולצתך
ואני מתחפרת בך כמו כלבלב
מתפרקת כמו שהייתי צריכה לעשות הרבה לפני שנפגשנו בפעם הזאת.
אתה שובר את הלב שלא האמין שביכולתו לאהוב אותך....

וכשאתה הולך אני מתרוקנת אל הדף הזה,
אומרת שלום באמת,
מקבלת,
מחייכת,
שוכחת את עצמי קצת.

ממשיכה בחיי.