שעת לילה מאוחרת, הרבה אחרי חצות, הרחוב ריק מאדם, אולי מכונית
חולפת מדי פעם בכביש הצר, רק משוגע היה יוצא אל הרחוב במזג
אוויר שכזה.
שם הוא יושב, על אבן השפה, חיוור, רטוב, הרוח החודרת כבר אינה
מורגשת על פניו הקפואות, כפות רגליו היחפות מונחות בזרם המים
שנקווה לאורך המדרכה.
כבר שעה ארוכה שהוא יושב שם, מכורבל בתוך עצמו, מביט על דלת
ביתו, מביט.
בית קרקע קטן בפרבר של העיר, גינה קטנה, ללא שער ואור שעודנו
דולק בחלון הפונה אל הרחוב.
ובדיוק כשכבר נדמה היה שפניו קפואות לחלוטין הנה הוא מחייך,
חיוך קטן, מרומז, מאופק אבל הברק בעיניו לא הותיר שום ספק.
והנה הוא מתרומם וקם, מנסה לעשות צעד ומועד, ניכר שכבר אין לו
תחושה ברגליים. עוד צעד ועוד צעד והנה הוא עומד בפתח הבית,
מפשיל את הג'ינס והסריג הרטובים ומשליך אותם בערמת הבגדים
שבמרפסת הכניסה.
כמעט באפיסת כוחות מגיע לחדר האמבטיה, נכנס.
לאט לאט המים החמימים הולכים ועוטפים את גופו החיוור, התחושה
חוזרת אליו, סימני כוויות הקור ניכרים לעין.
כבר שעה ארוכה שהוא יושב שם, מכורבל בתוך עצמו, מביט על דלת
האמבטיה שנותרה פתוחה לרווחה, מביט.
ובדיוק כשכבר נדמה היה שעיניו כבדות והוא עוד רגע נרדם, יצא אל
חדרו, הוציא מן הארון בגדים יבשים והכין כוס תה חם.
כשסיים, הניח את הכוס הריקה בערמות הכוסות שבכיור, חלץ את נעלי
הבית, יצא אל פינת הרחוב ושב לשבת במקומו.
מביט על דלת ביתו, מביט...