אנחנו מוציאים את הדברים מן המגירה
פתאום הכול נראה לנו קטן
לא שייך וישן
את מביטה על הכרטיסים
תמונות ששמרנו
אם יום אחד היינו שוכחים
איך נראינו
שעוד האמנו בדברים הטובים
שיכולים יום אחד לקרות לנו
זוכרים שורה של ילדים
ואנחנו ביניהם
מחפשים איך יוצאים משם
איך מגיעים אל הגדר וחוצים אותה
זוכרים, איך כולם דיברו על החלומות שלהם
ואת אמרת
אני לא רוצה להזדקן לעולם
והנה אנחנו כאן
שומעים את השירים
שלא האמנו, שיום אחד נשמע
מסדרים את המגירות בשורות
כמו שעשו ההורים שלנו
שרצו להיזכר
איך נראו החיים שלהם
לפני שהדברים הטובים הלכו ונעלמו
ואני אומר לך
אני לא רוצה להזדקן
את מביטה בי, כמו לא מבינה
זה קורה עכשיו את אומרת, תביט ותיגע
ויש במגירה ערימה של שירים
כתבנו אותם במכונת כתיבה ישנה
זרקנו אותה, שחשבנו שלעולם לא נזדקק
למילים שיכתיבו לנו, את מה שאנחנו מרגישים
אבל הנה, תביטי, אנחנו שוב חוזרים על אותם דברים
ועמדו שם הילדים
תכננו תכניות, ולא הפסיקו להאמין
ואנחנו רק רצינו לחצות את הגדר
לעלות על האוטובוס ולנסוע משם מהר
אני מוציא מן המגירה, צמיד ישן
שקנית לי, כשחשבנו, שזה עומד להסתיים
אבל פתאום הכול השתנה
והנה אנחנו עכשיו
מול שורות של מגירות
ברקע שומרים שירים
שלא חשבנו שנשמע
לא אומרים מילה, אבל שנינו יודעים
אנחנו מזדקנים, ואין לנו בררה
והילדים ההם, את עדיין תוהה
אם הם הגשימו את מה שדיברו עליו
כל מה שאנחנו יכולנו לעשות אז
זה להקשיב להם, ולחשוב כמה אנחנו רחוקים משם