אין לי דבר ארוטי אחד לומר עליך.
אתה נראה לי כגיבוב מילים רדיקלי חסר משמעות.
המילים שיוצרות אותך מרכיבות עיניים,
מרכיבות שפה תחתונה ועפעפיים.
הן נצמדות זו לזו על ידי גליל ניילון נצמד, המשווה לך מראה
לחוץ אך עדכני.
הן מסובבות אותך על הבטן ואח"כ על הגב ופותחות לך את העיניים
עם אטבי כביסה.
אתה לובש טי-שרט צמודה, מכנסי קורדרוי צבאיים, והנעליים שלך
שחורות כמו נעלי עבודה מצוחצחות למופת.
כשאנחנו מתקרבים לכיוון טקס הסרת הניילון הנצמד, אתה קצת חושש
אך עושה עצמך גיבור גדול, המוזיקה שמתלווה לכל המהלך היא
פצפוצי הניילון המתחכך,
וכשהרעש מתגבר אני יודעת שזה הולך להיגמר. אני עוצרת, מפשיטה
את הניילון כמו פלסטר
בבת אחת,
וכל המילים שלך נשפכות על המיטה הלבנה ועושות לי משפטים
הגיוניים. פעם אחר פעם,
אחר פעם, וכשאני מסיימת אתה נאנח ורוכס את הריץ'-רץ' של
הניילון. ואלו הם הרגעים היחידים בהם אני מצליחה להגיע אליך,
ולעצור את האנרכיה המנוילנת הזאת,
הרגעים היחידים בהם אני מצליחה
לקרוא אותך.
מבקשת לדחות סיפוקים מיידים, לנשוך שפה תחתונה כמו כל אדם
שמתקשה באיפוקו,
ולענוד סביב אצבעי את גלגולי המיטה שלך, את השכיבה העייפה
על הגב, וכשבוהה אתה בחורים שאקדחי עשה בתקרה
אני יודעת שאין לי מה לומר לך, כדי
שלא תעזוב.