ואפילו החיוך שלה לא מעורר אותי לחיים היום. לא מצליחה לפתוח
את העיניים, הדמעות מציפות כל כך שאפילו לצעוק לא עוזר יותר.
אתה תישאר איתה, כמו שכולם נשארים איתן. ואני אשאר לבד. כמו
תמיד. כמו שרק אני מסוגלת.
וגם זה לא תמיד.
היא הייתה כל כך יפה היום, עם חיוך תמים, ורק טוב. רק טוב...
ואני הרי כמו תמיד הורסת, כמו תמיד לא מסוגלת להחזיק את עצמי
בידיים.
ואולי היא התחילה לדבר איתי כי נראיתי כאילו הרגע אנסו אותי?
ואולי הכל הרבה יותר טוב כשלא עצוב לי כל כך. אולי רק היום אני
מגזימה קצת, חוצה את הגבול טיפה. לוחצת על הוריד רק מספיק כדי
שטיפה גדולה תצטבר שם, אדומה מדי... ואז אעזוב כמו שאני תמיד
עושה. לעזוב בשיא. לעצור בדיוק לפני שכואב מדי...
כי כבר כאב מספיק...
כבר כאב מספיק!!!